דמעות

החדר חשוך, ריק ושקט. אני שם לבד. על השולחן זרוקות מחברות, בוקע מעט אור מן המחשב הנייד.
אני מסתכלת על מסך הפלאפון שלי וכאב חד מתחיל לפלח את ליבי.
אני מתחילה להקליד "עדיף שלא נדבר, זה טוב יותר לשנינו" אני כותבת לו.
כל אות מתבלגנת עם השניה, עיני מתמלאות דמעות ואני רואה מטושטש, ידי רועדת, כל מילה נכתבת כיאילו והיא נחרטת על סלע.
אני עוזבת את הפלאפון. לוחצת על מקש הכיבוי לחיצה ארוכה.
הדמעות פורצות מעיני וזולגות במורד לחיי אל סנטרי. משם הן מגיעות אל המקום הכואב, אל הלב.
אני קמה מן המיטה עליה ישבתי. גופי רועד כגוף גור חתולים חסר בית שנקלע לסערה חורפית.
אני הולכת לכיוון הארון. החדר שקט כל כך שאני שומעת כל צעד וכל נשימה שלי.
אני נושמת בכבדות. דמעה נופלת על הרצפה. אני דורכת עליה בדרכי אל הארון.
אני פותחת את המגירה השניה מלמטה. מוציאה את הסכין.
מסתכלת עליו עם חיוך עצוב על השפתיים. דמעה זולגת מעייני ופוגעת בסכין.