דקה לפני שאומרים לו לצאת

כל פעם שהוא עבר ליד הפיל, בגן החיות ההוא בחיפה, היה לו את אותו הפלשבק בדיוק. כל פעם. כבר בפעם הראשונה שהוא היה שם, בסך הכל ילד קטן, שהולך אם סבא וקונה ארטיק רמזור (האהוב עליו מכל הארטיקים) ומסתכל על האריה ששוכב על הלביאה, מתבונן מלמטה על הג'ירפה ומגיע לפיל. מגיע לפיל, ונעצר. מגיע לפיל ופלשבאק. כך זה המשיך כל חופש גדול הוא היה בא לסבא וסבתא וכל חופש הם לקחו אותו לגן החיות לראות אריות, ג'ירפות, דובים וגמלים (אהה.. שששש… וגם את הפיל- פשלבאק!). כשגדל הביא את החברה הראשונה שלו לגן החיות, ואחרי כמה שנים התחיל לעבוד שם בחופשים, אפילו את הדייט הראשון שלו אם אהובו ואב ילדיו (מפונדקאית פילפינית שהייתה בסדר יחסית ללחץ העצום של בני הזוג), היה במסעדה ליד גן החיות והמשיך לגן החיות עצמו ומשם לפיל (פלשבאק…).
לא משנה כמה הוא גדל, לא משנה מה היה מצבו הבריאותי ולא משנה באיזה מצב רוח היה, הוא לא יכל בלי לראות את הפיל, כמו נרקומן שחייב את הסיגריה שלו הוא הגיע לפיל (גם אם הוא ניסה-והוא ניסה- ללכת בדרכים עקיפות ולא להגיע עליו), וכל פעם הוא הגיע עליו אחרון תמיד אחרון ורק אחרון, דקה לפני שסוגרים את בית הכלא לחיות הזה. דקה לפני שאומרים לו לצאת, דקה לפני שנפרדים, בשביל שזה יהיה זיכרונם האחרון, הדקה הזו.
בינו לבין עצמו הוא הכי אהב את הפיל.
בגלל הפלשבאק.