הבחירה הקלה

12 בלילה. כביש ראשי. אגו-מניאק נרקיסיסט נוסע 108 קמ"ש על האופנוע שלו.- מרכיב מאחורה בחורה זולה עם תסביך אבהות. נראה שרטט המנוע בין הרגליים שלה משמח אותה… בא לי לבעוט להם בפרצוף.
מונית עוצרת לתיירת בטרמפיאדה. הנהג, שאפילו בעברית שומעים את המבטא הישראלי הכבד שלו, דורש ממנה מאה שקל למרחק שאוטובוס היה לוקח עליו אולי עשר שקל. היא נכנסת פנימה, והם נוסעים משם… בא לי לבעוט להם בפרצוף. לשניהם.- לו בגלל שהוא חרא שמנצל את זה שהיא מטומטמת, ולה, בגלל שהיא מטומטמת…
אין הרבה אנשים בטרמפיאדה, אבל יש דווקא כמות מכוניות מפתיעה יחסית לשעה. איזו כוסית עם בגדים יקרים בעלי מראה זול, מרימה את היד לתפוס טרמפ. כל עשר שניות בערך, עוצר לה איזה פראייר, והיא מעיפה בו מבט ומנפנפת אותו. לדעתי גם להם לא תזיק בעיטה בפרצוף.- לכוסית בגלל שהיא בת זונה, ולכל אלה שעוצרים לה, בגלל שהם אשכרה נאיביים מספיק בשביל להאמין באגדת הטרמפיסטית המוצצת…
קראתי פעם באיזה ספר, שאם אתה שונא משהו, כנראה שהוא משתקף בנפש שלך. אני חושב שזה אמירה מאוד יפה ואמיצה. אני תוהה, האם זה עובד גם עם דברים שאתה אוהב?..
המכונית הראשונה שעוצרת יותר קרוב אלי מאשר אל הכוסית, היא חיפושית חלודה עם אורות מקולקלים. אני מחכה שהיא תמשיך להתגלגל אל עבר האטרקציה המרכזית של הטרמפיאדה. אך החיפושית נותרת לעמוד במקום, ונשארת שם גם כשאני ניגש אל החלון המעופש שלה.
מבפנים ניבטות אלי פנים מבוגרות\ זקנות, עם זקן אפור גדול ומסורבל, שאפשר אפילו לראות בעיניים שהוא מסריח.
הנהג אומר לי להיכנס.- אומנם לא בטון מאיים, ובכל זאת,- יש לי תחושה שהו מתכוון לרצוח אותי. אבל בכל מקרה כל הבני-זונות האלה שעברו פה, וכל החארות על שתי רגליים שמסתובבים תמיד בכל מקום הוציאו לי את החשק לחיות. אז אני נכנס…

פנים המכונית הרוס לחלוטין.- אבל באופן סטטי. כאילו שעברה שם סופת הוריקן,- אבל ממש מזמן…
הנהג, שהציג את עצמו בשם "לי", ממצמץ בעיניו אל עבר השמשה, ונראה שהוא זקוק בדחיפות למשקפיים. כשאני מציין את העובדה הזאת בפניו, הוא מאשר את חששותיי, ואף מספר לי שהוא התעוור לחלוטין כבר לפני 12 שנים. באמת יש לו מבט של עיוור בעיניים. זותומרת,- לא נראה בכלל שהוא מסתכל על הכביש.- המבט שלו אטום, והבעת הפנים שלו ריקה.
על רצפת הגומי השחורה, ועל המושבים האחוריים, זרוקות קופסאות ריקות של שימורים וסיגריות, ניירות גלגול גדולים, ומאות גזרי עיתונים ישנים: קצת בעברית, ובעיקר באנגלית.
"לי" לבוש ממש כמו היפי אורגינל,- ממש כאילו שהוא הרגע חזר מוודסטוק.- עם ג'ינס קרועים, ומדי ב' אמריקנים (קרועים גם הם). אני שואל אותו עם הוא היה בצבא?, והוא אומר לי שלא רק שהוא היה בצבא, אלה שהוא אפילו נלחם, ומת במלחמת העולם השניה…

"לאן אתה נוסע?" שואל אותי לי במבטה אמריקאני כבד. "הביתה", אני עונה לו. "ואתה?" "אני לא נוסע לשום מקום…- נווור לנד", הוא אומר וצוחק- "ארץ שום מקום". הצחוק שלי מתוח ולא מתגלגל.
"לאן אתה נוסע?" הוא שואל אותי שוב. "לא יודע". אני עונה…
בשלב מסוים, לי מוציא מתא הכפפות גוש של חומר לבן, ומקרב אליו מצית.- החומר בוער כמו קטורת, אבל מדיף ריח נוראי, ולי מניח אותו ליד מוט ההילוכים. אני שואל אותו מה זה, והוא אומר שזה חומר קשה להשגה, בשם "תוסנכתה- תימצע". "מה זה עושה?" אני שואל בחשש. והוא מסביר לי, שעם עוד יש לי לאן לנסוע.- העשן הזה יראה לי את הכיוון. "הדלקתי את זה בשבילך", הוא אומר "I don’t have a use for it any more"…

בהתחלה לא קורה הרבה, מלבד העובדה שעיצוב הפנים של החיפושית נראה פתאום יותר הגיוני, ושאני מרגיש קצת מרחף.- כמו ה"היי" הבסיסי של כל סם. אבל לאט לאט,- דברים מתחילים להשתנות: עמודי החשמל נראים לי לפתע בולטים יותר, אור פנסי הכביש הארוכים נהייה בוהק יותר, והבתים בנוף הרחוק הולכים ומטשטשים…
אני רואה את ההיפי הזקן בוחן אותי בריכוז. נראה שעליו החומר העוצמתי באמת לא משפיע. אני מרפה את גופי, נשען אחורה, ובוהה בתקרת החיפושית… לאט לאט הכל מתמלא באור. אומנם לא אור קר, אבל גם לא אור חם.- כאילו שהוא מעבר למושגי הקור והחום. אור שמפחיד ומושך אותי בבוהקו. אור החלטי, שמעורר בי תחושת בלבול וחוסר הבנה.
אני מסיט את עיני מהתקרה, ומחפש את מקור הבוהק. מסתבר לי, שהוא מגיע מפניו של לי.- שהפכו למעיין פנס חסר תווים.
למעשה,- ההיפי כולו השתנה לחלוטין. כשאני חושב על זה, נראה שזוהי בכלל דמות אחרת שהחליפה את מקומו. מדי הב' והג'ינסים הקרועים החליפו את מקומם בטי-שרט אדומה ומכנסיים קצרים משובצים, שלא מסריחים מעשן ועיפוש, אלה מדיפים ריח זיעה בריא. שיערו האפור, הדליל, נותר ארוך, אך נהיה סמיך ומלא, ושינה צבעו לחום בהיר שקצבותיו זוהרים.
אני מתבונן סביבי.- מבעד לחלונות לא ניתן לראות כלום מלבד הכביש. כאילו שסגרו את העולם לרגל שיפוצים. כאילו שכל מה שנותר ביקום, זה רק אני והדמות הבהירה, ואין יותר על מה להסתכל, מלבד הישר אל מרכז הפנים הזוהרות כשמש. אני מנסה להסיט את מבטי,- אבל האור שורר בכל מקום…
אז אני מסתכל.- הישר אל הפנס האדיר שתחת שיערה של הדמות. ולאחר זמן מה, כשעיניי כבר מסנוורות לחלוטין.- מתחילים לעלות ולצוץ פרטים.- פרטים קסומים ויפיפיים, שגורמים לי לשמחה רבה, למרות שאינני מבין את מהותם…- תחילה צפות ועולות,- מבצבצות ונעלמות וחוזרות,- זוג עיניים כחולות בהירות,- צלולות ועמוקות כבריכות תת קרקעיות של מי תהום. עם זוג עישונים, שחורים כמו לב של דרקון.
מעל אותן העיניים, ומתחת למצח יפיפה, שרשומות בו כתובות נסתרות, מופיע ונעלם וחוזר,- עורב מסתורי ורחב כנפיים.- טומן סוד במעופו, ומתנוסס כדואה תמידי מעל לבריכות מי התהום.
תחת כל אלה, מתגשם מפעם לפעם, כתלוי באוויר,- חיוך קסום, שמורכב מלחיים וורדרדות מלאות להט ושמחת חיים, ושורה לבנה של שיני חלב.- עטופות למחצה בצמד שפתיים סגולות.
אני מתבונן בדמות, ונדמה שגם היא מתבוננת בי. אני עוצם את עיניי מפאת האור המסנוור, ושומע דפיקות לב חזקות ויציבות, שמהדהדות בחלל החיפושית או בפנים ראשי…
כשאני פוקח את עיניי שוב, אני נוכח לדעת שהמכונית עצרה…

אנחנו ביער. או אולי חורשה, או איזה מבוך שטני. מהחלון אפשר לראות באור שבוקע מפנים המכונית, עשרות עמודים גבוהים מאוד, שמזכירים אולי בעצם יותר מהכול, את היערות בפולין.- איפה שהפרטיזנים התחבאו במלחמת העולם השנייה. מחבוא טוב ללא ספק.- אי אפשר לראות פה יותר מכמה מטרים קדימה בכל כיוון… אני מפחד.- האור שמציף את פנים המכונית מאיים עלי בעוצמתו המסתורית, ואילו הלברינט שבחוץ מעלה בי תחושת קלסטרופוביה ואובדן. אבל החיפושית לא זזה. ואני צריך לבחור עם להישאר בה, או לצאת…
למזלי, עיני לוכדות לפתע אופציה שלישית.- ביער, לא רחוק מהחיפושית, נראה אור נוסף.- שונה מאוד מזה שבוקע מפני הדמות.- אור כתום. אור חם ופשוט,- מזמין ונעים למראה. לצאת מהחיפושית וללכת אל האור הכתום נראה כמו פיתרון מושלם. אך כשאני מושיט את ידי אל הדלת, כאילו קראה את מחשבותיי,- הדמות הזוהרת אוחזת בהגה, ומתחילה לנסוע באיטיות.- מפלסת את דרכה בין העצים, עד שאנחנו מגיעים למרחק של כשלושה-ארבע מטר מהאור הכתום, ושם החיפושית עוצרת. משם כבר אפשר להרגיש את החום של המדורה הענקית.- חום מזמין.- חום מפתה…
מסביב למדורה,- מוארים הלהבות המתפתלות כנחשים, ניצבות כמה דמויות מוכרות.- חוגגות בתצוגה שלא הייתה מביישת גם את אתרי הפורנו המפוקפקים ביותר: רוכב האופנוע שחלף מולי במהירות לא חוקית לפני זמן מה, יושב על כיסא פלסטיק, ומביא ביד מול מראה, בעוד שעל האדמה שוכבת הבחורה שרכבה מאחוריו, ודוחפת לעצמה מכונה רועשת וגדולה עם 13 כוחות סוס,- ישר לתוך הכוס. לא רחוק מהם, נהג המונית היקרן ההוא אונס את התיירת, ומשמיע שאגות ניצחון דוחות. לצידו, הכוסית ההיא מהטרמפיאדה, שמסתבר שהיא בכלל קוקסינל, תוקעת בתחת, בתורות, שורה של פראיירים שעצרו לה. והם צווחים מעונג מחליא… כל המשתתפים בהילולה מוארים באור הכתום המונוכרומי, וכל קולות ההנאה והאימה שלהם, מתערבבים יחד למסה אחת. לאור המדורה הבוהק, כל הפרטים בולטים וברורים.- הדוחים והמושכים כאחד…

אני מביט שוב בדמות שיושבת לצידי.- מנסה להתבונן בתווי פניה הקסומים. אך הם עולים מתוך האור, ושבים ושוקעים בו שוב ושוב,- כך שאיני יכול לבחון אותם. אני רוצה להסתכל מקרוב, אבל מפחד. על אור המדורה, אפשר להגיד בבירור שהוא כתום, ואפשר להגיד בבירור שהוא חם. אבל על האור הנהדר שבוקע מפני הדמות וממלא את חלל המכונית, אי אפשר להגיד עליו שהוא בשום צבע מסוים.- אפילו לא לבן או שקוף. ואמנם גם הוא מפיץ איזה מין סוג של חום. אבל זה חום שונה.- חום שאי אפשר להגיד עליו שהוא בדיוק חום. לכן, למרות שהוא כה נעים וטוב.- קשה לי להתמודד עם הנוכחות שלו. באמת שזה קשה…
הגופים שלצד המדורה זזים, נפגשים, נלחצים אחד אל השני ואל עצמם. יש להם מסה ברורה, עם גבולות ומשקל. לעומתם,- הדמות שלצידי,- נדמה שאם אנסה לקחת את ידי ולגעת בה היא בוודאי תעלם, או תתפוגג…

לפתע נשמע קול. תחילה כקול פעפוע מים עדין ורחוק, ולאט לאט הוא לובש מעיין צורה- לא צורה, ומתייצב למה שאפשר לשמוע כמילים שמהדהדות בעדינות. "אני נוסעת", נשמעות המילים, המפעפעות כנביעה בלב המדבר. "אתה רוצה לבוא איתי, או שאתה רוצה להשאר פה?". אני נבהל לרגע, ומחפש בעיני את מקור הקול. בדל תנועה על שפתיה הסגולות של הדמות, שמופיע לרגע ונעלם שוב בפניה, מאשר את האופציה היחדה.- שהיא זו שמדברת אלי. אז אני מבין את משמעות השאלה, והיא מכה בי כמו אגרוף. "מה?" אני שואל בקל את המחשבה הראשונה שצצה בראשי. "אתה רוצה להישאר פה, או שאתה רוצה לבוא איתי?" שואלת אותי שוב הדמות בקולה היפהפה וחסר הממשיות. "מה אני רוצה?" אני חוזר בראש על שאלתה של הדמות, ועונה לעצמי, שאני לא יודע. וזאת באמת בעיה… "לאן את נוסעת?" אני שואל. והדמות עונה לי.- "הלאה"…
צווחה זוועתית, אך קיימת לחלוטין, של התיירת, מצליחה לחמוק מבעד לאנקות העונג של נהג המונית. האור ששורר בחיפושית, וקול המים המפעפעים של הדמות שמהדהד בה, נראים לי כפלא הקסום והיפה ביותר שאי פעם הייתי עד לו. אבל אי אפשר לתפוס או להבין אותו בשום צורה… מה יש מעבר ליער החשוך הזה? האם יש בכלל משהוא מעבר לו? איך אני יכול לדעת שלא נאבד או ניתקע באיזה מקום איום? האם כדאי להסתכן ולשים את חיי בידי משהו שספק קיים? האם כדאי לצאת למסע ללא מפה? איך לכל הרוחות אני יכול לבטוח באור הפלאי הזה שיישאר להאיר לי את הדרך, עם אני אפילו לא יכול להגיד עם הוא חם או קר?…
את השאלות האלה, אני שואל את עצמי בראש, ופתאום אני מרגיש את ההגה בידי, ונוכח לדעת שאני יושב כעת בכיסא הנהג. משמע.- עם אני ארצה לצאת מפה, אני אצטרך ללחוץ בעצמי על דוושת הגז…

אני מביט באור העילאי שעוטף אותי כעט
וליבי מתמלא באהבה.
אני מרים את ראשי להביט בלברינט העצום, החשוך,
וליבי מתמלא בפחד ואימה.
אני פונה שוב להביט בבולמוס שלצד המדורה הכתומה,
וליבי מתמלא חלחלה.
אך זו היא חלחלה מוכרת.-
חלחלה יציבה. חלחלה בטוחה…

ידי מושטת כמאילה אל ידית הדלת, והנה אני כבר בחוץ.- מתחמם בחום המדורה המענג.- שאפשר להגיד עליו בבירות שהוא חם…
אני נותן מבט אחרון בחיפושית ובדמות שבתוכה, והיא נוסעת. בלעדי. הגלגלים מסתובבים בלי להתחרט, והדמות לא מסתכלת אחורה. היא מפליגה אל תוך היער החשוך, בעוד שאני נותר לצד המדורה המוכרת…