הבחירה

הם צעדו לפי הקצב האיטי של מוזיקת הוואלס הרכה.
ידו נחה על מותנה, וידיה על כתפו עטורת החליפה המהודרת. עיניו האפורות-כחולות הביטו בה בחיבה נעימה וחמה.
"אני מפחדת." היא אמרה, הוא צחק את צחוקו הנעים. "מפני מה?"
"אני לא יודעת." היא לחשה, והתקרבה אליו עוד. "אבל אני כל כך מפחדת."
"זה בסדר, אני אשמור עליך."

הם שכבו בשדה, מביטים בשמיים עטורי הכוכבים.
ראשה נח על חזהו הרחב, וידו חבקה את כתפה. עיניו הכחולות הצלולות סרקו את השמיים בחיפוש אחר משהו שידע שלעולם לא יוכל למצוא.
"אני מפחדת." היא לחשה. הוא שתק לכמה רגעים. "מפני מה?"
"אני לא יודעת," היא התענגה על מגע ידו בשערה. "אבל אני כל כך מפחדת."
"זה בסדר, גם אני מפחד."

הוא הצמיד את מצחו למצחה, שערו השטני היה מסורק להפליא.
היא הביטה בעיניו החמות, בחוטים האפורים והכחולים שמקרוב היו כל כל יפיפיים.
"אני אגן עליך," הוא לחש. "אני מבטיח."
"זה אפשרי בכלל להיות מוגן?"
"כן, אם אתה עם אנשים שאוהבים אותך."

היא קברה את ראשה בצד גופו.
הוא ליטף אותה בעדינות בידיו הדקות והארוכות.
"אני אשמור עליך," הוא לחש. "אני אנסה."
"זה אפשרי בכלל להיות מוגן?"
"לא, אבל זה גם לא מה שחשוב."

דמעה יחידה זלגה על לחיה.
הוא ניגב אותה ביד מחוספסת וחמה.
"אתה יכול להיפגע גם כשאתה עם אנשים שאוהבים אותך." היא לחשה.
"נכון, אבל אם הם באמת אוהבים הם יהיו שם כדי לתפוס אותך."

הבכי פרץ ממנה בגל.
הוא נתן לדמעות להרטיב את עורו החיוור.
"אז מה כן חשוב?" היא שאלה בשקט.
"אושר. ומה שמסב לך אותו."

כעת היא פשוט חיבקה אותו.
"ומה אם אין אף אחד שבאמת אוהב אותך?" היא שאלה.
"אז אתה בן אדם אומלל."

הוא החזיק אותה בכל כוח ועדיין בעדינות נהדרת.
"ומה מסב לך אושר?"
"החופש, ואת."

"אתה לא יכול להיות לבד בלי להיות אומלל?"
"אתה יכול לשקר לעצמך."

"אבל אני לא בעצם גוזלת את החופש שלך בעצם קיומי?"
"לא את כולו."

"אתה שיקרת לעצמך פעם?"
"אני לא חושב, אבל זה בטח מוכיח שאני משקר לעצמי גם עכשיו."
"אז למה אתה לא מפסיק?"
"כי כמוך, גם אני מפחד."

"ואתה תסתפק בחופש חלקי בשבילי?"
"כן."
"למה?"
"כי כמוך, גם אני מפחד."

"ממה אתה מפחד?"

"ממה אתה מפחד?"

"מהאמת."

"מלאבד אותך."

היא קמה בבהלה, נושמת נשימה עמוקה ככל האפשר.
עכשיו היא ידעה ממה היא מפחדת.
מלבחור.