הדף שלי ריק – קטע.

18/06/2013 661 צפיות תגובה אחת

הדף שלי ריק.
אני פוקחת את העיניים, לאט. ממצמצת בזהירות עד שתמונה חדה מתבהרת לי. קיר לבן וריק. הקיר הזה לא חדש לי, כמובן. אבל היום, נראה שאני רואה אותו קצת שונה. אני מרימה מעט את זווית ראשי, מנסה להתרומם. אני מתיישבת, ומרגישה עיקצוץ. עיקצוץ מוזר בקצה כפות רגליי. אחרי שאני מצליחה להתרומם, אני שמה לב ששכבתי על מיטה. כשכפות רגלי נוגעות בקרקע, אני מבינה שאני עומדת על דשא לח. אני מסתכלת סביב. עיני שולחות לי תמונות מקוטעות, לא הגיוניות. אבל אני לא מנסה לפרש אותן, אני פשוט ממשיכה לעמוד, צועדת בכיוון מסויים. תמונה של חדר לבן ומאובק, מוקפת בהמון אנשים לא מוכרים, תמונה של נוף. הרים, עצים, שדות ואגמים. התמונות מסתחררות לי בראש ואני עוצרת את עצמי מלהתמוטט. העקצוץ המוזר הכפות הרגליים מתפשט, אבל אני לא שמה לב אליו. אני מנסה לפתוח את הפה, להגיד משהו, אבל כאילו הגוף שלי מתנגד, לא יוצאת אפילו הברה אחת מפי. אני מנסה שוב, ושוב, אבל שום דבר לא קורה. המחשבות שלי צצות בבת אחת.
איפה אני?
אני צועדת במהירות, צעד אחד רגלי מרגישות במצע הרך של הדשא, ובצעד השני, ברצפה הקשה. אני מגבירה את קצב צעדי לריצה.
באיזו תקופה אני נמצאת?
אני מנסה להיזכר בתקופת הזמן האחרונה שאני זוכרת. אבל זה משונה. מצד אחד, מוחי מלא בזיכרונות, תאריכים וחוויות, ומצד שני, הוא ריק. שחור לגמרי ללא שום זיכרון. ללא שום מחשבה.
מי אני?
אני מנסה להיזכר, מנסה להגיד משהו. מנסה להיראות. אבל נראה שאף אחד מהנוחכים בחדר לא מתייחסים לצעקות שלי. אני מנסה להיזכר בשם שלי, במראה שלי. אני מנסה להיזכר בכל דבר שהוא.. ולא מצליחה.
העיקצוץ המוזר מתחיל לכאוב. הוא כבר הגיע לירכיי והוא ממשיך להתפשט. אני ממשיכה לרוץ, רוח פרצים חוסמת אותי מלפני. אני ממשיכה לרוץ, לא שולטת יותר על שום דבר ממעשי.
העיקצוץ כבר הפך לדקירות. דקירות המסייפות אותי, מכף רגלי עד לביטני. הן עולות ועולות, וציפצוף חזק ועיקבי מצטרף אילהן. אני לא מסוגלת להפסיק לרוץ.
אני בורחת. אני ללא ספק בורחת ממנו. אבל הצל הזה, הכאב הזה פשוט לא מפסיק. ולא מנשה כמה אנסה לברוח, אני לא אמלט.
הדקירות מגיעות לי לצוואר. מסייפות אותי, ואני קורסת על הרצפה. אני צורחת ללא קול. רצה ללא רגליים. אני מנסה לברוח, אני מנסה לחיות, אבל אני פשוט לא מצליחה. הציפצופים כבר מכאיבים לי, בעיקביות מעצבנת הם מתחזקים ואני מפחדת מהרגע שבו יהפכו לקול אחד אחיד. אני יודעת שזה מסמל משהו רע, אבל.. מה?
הדקירות מכסות אותי, חונקות אותי וכובלות אותי. החדר הלבן נעלם כמעט לגמרי, ומסיבה מסויימת, זה קצת מרגיע. אבל לא בהרבה. הציפצופים כבר כמעט הופכים לציפצוף אחד ארוך. אני מנסה לפחד, מנסה להרגיש משהו, אבל אני לא מצליחה.
אני מנסה להיות עצובה, ואני לא מצליחה.
הדקירות כבר סייפו אותי לחתיכות קטנות. אני לא אדם, אני לא ייצור, אני פיסות של מידע, פיסות של חיים שלא יתחברו יותר כבר לעולם. הציפצופים הפכו לציפצוף אחד ארוך וחזק, והוא מכאיב לי. הוא מכאיב לי כל כך, עד שאני לא יכולה יותר לשאת זאת.
אז אני לא.
הדקירות פסקו, וגם הציפצופים. אני כמעט יכולה לראות אותם, את האנשים שהייתי אמורה לזכור. את הכול. כמעט, אבל כבר לא. אני יודעת שאני אמורה להרגיש משהו, כל רגש שהוא, אבל אני לא חושבת שזה כבר אפשרי.
אני מרחפת, שטה ללא מטרה. לא שואלת שאלות, כי הן לא משנות לי יותר.
ובבת אחת, אני מפסיקה להיות.
הדף שלי ריק, אבל זה כבר לא משנה.
רק חבל שמעולם לא הייתה לי הזדמנות למלאות אותו.


תגובות (1)

וואו.
רק הערה אחת,אומרים למלא ולא למלאות.
חוץ מזה,כתיבה יפה וסוחפת ונהנתי מהסיפור.

18/06/2013 11:26
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך