הזמן שלנו

"אני מזמינה לנו שני סנדוויצ'ים עם טונה ומיץ תפוזים" אמרתי לליאור תוך כדי התקדמות לדוכן ששכן לצד הכיכר הכה מוכרת.
"בסדר אמא, טונה זה סבבה" ליאור אמר תוך כדי שהוא בוהה במסך הטלפון הנייד שלו.
הזמנתי שתי כוסות של מיץ תפוזים ושילמתי עליהן ועל כריך חביתה וכריך טונה. הקופאי, הטרוד מסיבותיו יהיו אשר יהיו, לא הביט אליי אפילו לשנייה והגיש לי את החשבונית, תוך כדי שהוא מסביר לי היכן עליי להמתין כדי לקבל את המשקאות שהזמנתי.
אחרי שאספתי את כל פרטי ההזמנה, חזרתי אל ליאור שישב על כסא מתכתי כסוף ונשען קדימה על שולחן מתכת עגול.
הגשתי לו את כריך הטונה וכוס מיץ התפוזים והתיישבתי כדי לאכול את כריך החביתה שלי.
"מה יש לך בכריך?" ליאור שאל תוך כדי שהוא נוגס בכריך הטונה שלו.
"חביתה. היה רק כריך טונה אחד" קילפתי את הניילון הנצמד מהכריך שלי מתכוננת לקחת ביס מהכריך שלי.
"בא לך להחליף איתי? האמת אני מעדיף חביתה."
"בטח" הגשתי לו את הכריך שלי ולקחתי את שלו.
התכוונתי לתת ביס בכריך הטונה הפעם אלא שהנייד שלי צלצל.
למען האמת הייתי קצת עייפה מהלילה הלבן שעבר עלינו בשדה התעופה והייתי שמחה לאכול משהו כדי להכניס בי קצת אנרגיה חדשה.
בכל זאת התעוררנו בשעה שתיים לפנות בוקר כדי להגיע בזמן לשדה התעופה לקראת הטיול המשותף שלנו, שלי ושל ליאור, לפני הגיוס שלו לצבא. תכננו את הטיול הזה בחצי השנה האחרונה לפרטי פרטים. טיול לפני הגיוס של ליאור. קצת טרקים, קצת שופינג, בטן גב בים, טברנות ואוזו.
עשרה ימים של בריחה מהמציאות שהתעקשה להתדפק על דלת ביתי בכל כוחה.
עד כה הצלחתי לברוח ממנה אבל היא האיצה לכיווני בכל כוחה והרגשתי שהיא מאיימת להתנגש בחיי.
לחצתי על כפתור ה-send כדי לענות "מוטי הי, סיימנו לעשות סיבוב בדיוטי ועכשיו קצת מנוחה עם מיץ תפוזים וסנדוויץ' טונה. עוד מעט נלך לטרמינל ונעלה על הטיסה שלנו" סימנתי לליאור שאבא שלו נמצא מעברה השני של השיחה.
"קיפודית איך אתם מגיעים מהשדה למלון באתונה?" הוא התעניין.
"מחכה לנו מונית שהזמנתי מהארץ" אמרתי תוך כדי חיפוש הדרכון וכרטיסי הטיסה בתיק הגב העמוס שלי.
"אהה מעולה, יופי כמו שהצעתי. מה תעשו עם המזוודות? הרי לא תקבלו את החדרים לפני שלוש בצהריים" הוא הקשה.
"התכתבתי עם המלון. יש להם חדר לשמירת חפצים כמו בכל מלון חמישה כוכבים שמכבד את עצמו" אמרתי למוטי ותוך כדי מצאתי את הדרכון והכרטיסים. נשמתי לרווחה.
"תמסרי ד"ש לליאור ושתהיה לכם טיסה נעימה. תיהנו." מוטי בירך מכל הלב אך ידעתי שהוא היה מחליף אותי בלי לחשוב פעמיים.
"יש לך ד"ש מאבא שלך" אמרתי לליאור תוך כדי שהכנסתי את הנייד לתא הקדמי והתכוונתי לקחת ביס נוסף מהכריך אלא שבדיוק באותו רגע נשמע קולה של דיילת בכריזה, מודיעה על פתיחת שער העלייה למטוס בטיסה הקרובה לאתונה.
" יאללה אמא, תאכלי את הכריך בטיסה, שלא נאחר" הוא הושיט לי את ידו כדי למשוך אותי ממקום מושבי לעמידה. יד חזקה וחסונה שעבד עליה חודשים, בעצם שנים, כזאת שתהפוך אותו ללוחם כמו שתמיד חלם וכל כך רצה.
הגשתי את ידי והנחתי אותה בעדינות בכף ידו המיובלת מתלייה ממושכת על המתח והתרוממתי לעמידה, מחבקת אותו ומחכה להרפתקה הזו יחד אתו.
אני שונאת טיסות. אני שונאת את המתח שלפני ההמראה, את מערבולות האוויר, את הלחץ באוזניים, את הצפיפות במחלקת תיירים, את הורדת המים בשירותים, את הלחץ לפני הנחיתה. אבל אני אוהבת להיות עם ליאור ולכן התיישבתי במושבי בשורה 24 הוצאתי מסטיק והצעתי לו כדי שלא יסתמו לנו האוזניים, כאילו שזה באמת מה שעוזר להן לא להיסתם.
חוץ מזה מדובר בטיסה קצרה של שעתיים אז נסבול קצת לטובת הכיף שנעשה ביחד אחר כך.
ליאור היה שקוע רוב הטיסה במשחק מיינקראפט גרסת הנייד.
מדהים בעיניי איך הילד/גבר הזה עדיין משחק את אותו משחק ששיחק במחשב בבית בגיל שתיים עשרה. החלק העצוב יותר שבעוד פחות מחודש הוא יעבור לשחק במשחקי מלחמה בחיים עצמם.
איך מותחים זמן? חשבתי לעצמי. זמן הוא יחסי אז איך גורמים לו להתארך ולהפוך להיות אינסופי לזמן קצר.
ליאור אוהב לשחק משחקי מלחמה, בעיקר עם חברים. הוא גם שונא להפסיד. למזלו תמיד יש ניסיון נוסף. אבל בחיים האמיתיים אין לך שלושה ניסיונות. אם נפגעת פעם אחת יצאת מהמשחק לתמיד.
הוא מבין את זה? הוא מודע לעובדה שגם אם נניח הוא יגריל איזו פציעה קלה או "רק" פוסט טראומה, החיים שלו לעולם לא יהיו אותו הדבר. הרגשתי שהלב שלי מאיץ, אני מתחילה להזיע והבטן שלי מתהפכת אז סילקתי את המחשבות האלה במהירות. אי אפשר להתקיים ביקום הזה כשמחשבות כאלה מתרוצצות בראש, לא כל שכן לצאת לטיול שכולו לחגוג את החיים ביוון, ערש התרבות המודרנית.
הטייס הודיע שאנחנו מתכוננים לנחיתה והדיילים עברו בין המושבים לוודא שאנו ערוכים לקראתה, בטוחים במושבינו על ידי חגורות הבטיחות, וסגירת המגש שולחן מאולתר. גיחכתי לעצמי כמו בכל טיסה שהייתי בה אי פעם, איך בדיוק סגירת המגש גורמת לכל הנוסעים במטוס להרגיש בטוחים? איזו עבודה בעיניים.
הדרך היחידה לגרום לי להרגיש בטוחה תהייה לעטוף אותי בפולימר מוקצף, לצייד אותי במצנח פלוס צנחן מקצועי שינחית אותי בזהירות על מצע רך ונעים של פוך.
מכיוון שאין בנמצא את כל אלו הזדקפתי במושבי, חגרתי את החגורה ונעלתי את המגש במושב מולי, האלטרנטיבה הפחות מועדפת עליי.
נחתנו בשלום באופן מפתיע ושמנו פעמינו לעבר מסוע המזוודות, שלא הגיעו, אלא לאחר שלושה ימים לשהייתנו ביוון היפה.
התחלנו ברגל שמאל ולא אהבתי את זה במיוחד.
לליאור לא היה אכפת כל כך "אמא מקסימום נקנה מברשת שיניים, בגדים תחתונים וקצת בגדים יהיה בסדר" הוא נראה די אדיש לכל האירוע.
אני לעומת זאת הרגשתי בתוך תוכי שמדובר בסימן. תמיד האמנתי באמונות טפלות והתחלה בעייתית בטיול המשותף שלנו, הלחיצה אותי מאוד.
אבל אחרי שקיבלנו את החדרים המשודרגים שלנו במלון, מכיוון שהיינו התייר האלף לאותו סוף שבוע, התחושות מנבאות האסון נרגעו מעט יחד עם אמבט מלא במלחים וקצף.
טיילנו בין האתרים התיירותיים: האקרופוליס, הפרתנון, מקדש זאוס האולימפי, שכונת הפלאקה, תיאטרון דיוניסוס ו-H&M, אכלנו ג'ירוס, סופלקי, ציזיקי ולוקומאדס. שרנו ורקדנו בטברנות וצלינו את עצמנו בשמש בחוף אסטיר ואסטרס.
ליאור נראה מרוצה וכיוון שכך, הייתי מרוצה בעצמי.
לא שלא היו לי חששות מהטיול הזה בכל זאת עשרה ימים רק שנינו. ליאור ואני מאוד דומים, בסך הכול מסתדרים בכל מצב אבל עם פתיל קצר. תוסיפו על זה את החרדות הקיומיות שלי ואת העובדה שליאור יכול לבנות תאוריה שלמה על דרך החיים המושלמת יום אחד ולהתהפך ביום שאחרי ותקבלו שקשוקה רגשית לא יציבה.
היה לנו כיף, אבל הייתי דרוכה לקראת משבר.
להיות כנה רציתי שהוא יקרה, רציתי שיקרה משהו שיטלטל אותנו ויגרום לליאור לפתוח את צפונות ליבו כדי שאוכל לחדור את מעטפת ה'הכל בסדר' של גברבר צעיר רגע לפני גיוס לשירות קרבי.
רציתי שהוא יתפרק ויוציא את כל מה שהוא מחביא ממני. קיוויתי שעמוק בפנים יש גם פחד ולא רק אש בעיניים, סכין בין השיניים לקראת הסתערות על המטרה. רציתי שהוא יגלה לעצמו ואולי גם לי שהוא בסה"כ ילד בן שמונה עשרה שהולך בעיניים פקוחות במודעות מלאה לכל המצב ולמשמעויות והוא זוכר שאנחנו אוהבים אותו ודואגים ורוצים שהוא יחיה וילמד ויקים משפחה ויהיו לו ילדים ונכדים.
אבל זה לא קרה לפחות לא באופן הדרמטי שדמיינתי בראשי.
ביום החמישי לטיולינו, אחרי שהתאחדנו עם המזוודות, שינינו כיוון ויצאנו לטרק בערוץ ויקוס המתוייר.
יצאנו לארבעה ימים בסביבה כולל בכפרים הציוריים, מזג האוויר היה לצדנו ולכן לא סבלנו מעומסי חום מטורפים שבדרך כלל פוקדים את האזור בתקופה הזו של השנה.
"אתה רואה סתם ירדת עליי שאני לא מסוגלת ללכת 25 ק"מ ביום" צהלתי בסוף היום הראשון כשהגענו לגסט האוס שהזמנו בעת השהות באתונה. החדרים היו גדולים, נקיים, מוארים, שתי מיטות יחיד מופרדות, חדר המקלחת היה בסיסי אבל סיפק את הסחורה, בחדר על שולחן קטן חיכו לנו בקלאוות מתוקות, בדיוק מה שהיינו זקוקים לו.
"אמא את אלופה, אבל עדיין לא נראה לי שהיית יכולה לעשות את שביל ישראל כמו שעשיתי עם החברים שלי" ליאור התמקם על המיטה הקרובה למקלחת והשירותים.
"אתה לא מוכן להודות בטעות אהה?" הצעתי לו את הבקלאוות תוך כדי שאני בולסת כבר בעצמי.
"זה לא אותו דבר, כאן את ישנה בחדר מלון בלילה, השבילים מסומנים ממש יפה ומזג האוויר יבש ונעים, זה פשוט לא אותו דבר." ליאור לא התרגש ממני במיוחד.
אי אפשר לנצח כל הזמן, חשבתי לעצמי, ניצחתי את המסלול אבל לשכנע את ליאור שאני בכושר ויכולה להתמודד עם אתגרים פיזיים משמעותיים זה כבר סיפור אחר.
אני אוהבת אותו מאוד, אבל הוא חושב שהוא יודע הכול הילד הזה.
ביום השלישי לטיול שלנו בערוץ ויקוס עברנו ליד מקווה מים צלולים. החמימות באוויר למול המגע של המים הנעימים וצבעם זימנו טבילה בתוכם.
היות ומראש הצטיידנו בבגדי ים שהיו עלינו כל מה שנותר היה להניח בצד את התרמילים שלנו, לפשוט את הבגדים להוריד נעליים והופ למים הקרירים.
צללנו שוב ושוב בתוך המים והרגשנו איך הם משיבים אנרגיה נקייה לגוף.
נשענו על גדות האגם והרוח ליטפה את פנינו.
"אמא" ליאור סובב אליי את פלג גופו העליון "אני יודע שאת מפחדת, אני לא טיפש, אני אוהב אותך ואני אוהב את אבא ואני אוהב את החיים שלי ואני לא מתכוון לוותר עליהם בקלות."
"ליאורי, אני שומעת אותך ויודעת שאתה אומר את המילים כדי להרגיע אבל לחיים ובטח בתוך שירות צבאי מאתגר, יש דינמיקה משל עצמם, לחברים שלך ליחידה, יהיה מעמד גבוה אולי אפילו יותר משלנו, ההורים שלך."
"יש לך נטייה לראות את חצי הכוס הריקה, מה עם כל הדברים הטובים שיקרו בזכות השירות הצבאי שלי?" הוא פנה ממני כעת והביט קדימה אל מרכז מקווה המים "בטוח אהפוך להיות יותר אחראי, ממושמע, ואעריך את החיים אפילו יותר."
"אני רואה את הכוס כמו שהיא חצי ממנה מלא וחצי ריק. התפקיד שלי הוא לגרום לך לשים לב שיש גם חצי ריק והוא עשוי להיות לא פחות משמעותי מהחצי המלא."
לפתע שמעתי רשרוש מכיוון השיחים שעליהם השענו את התיקים ושאר הציוד שלנו. הצצתי בזהירות וראיתי אדם אחד עומד ליד החפצים שלנו, נראה שהוא בוחן אותם.
"ששש" לחשתי לליאור "אני יוצאת רגע מהמים אל תגיד כלום."
ליאור לא הבין למה אני מתכוונת אבל באופן יוצא דופן עשה כפי שאמרתי לו ונתור בתוך המים כאילו לא יצאתי מהם כלל.
מכיוון שטרם כניסתנו למים חלפה במוחי המחשבה שמישהו עלול לחמוד לצון את הדברים שלנו. הנחתי מבעוד מועד ענף גדול חזק ויציב על גדת האגם.
התקדמתי בשקט מופתי אל מאחורי הסקרן שלא לומר לקחן, כיוון שבידיו החזיק את נעלי ההליכה היקרות של ליאור ובכיסו האחורי היה טמון אקדח.
עשיתי הערכה מהירה, האם שווה להסתכן או עדיף לאבד את הציוד שלנו וללכת יחפים את עשרת הקילומטרים האחרונים במסלול היומי? זה אולי לא היה הכי חכם, יש שיאמרו מטופש, אבל לקחתי שיעורי הגנה עצמית בצעירותי, הייתי בכושר טוב והכעס על הגנב שמנסה לחבל בטיול שלי עם ליאור רגע לפני שכפי שהרגשתי נגמר לנו הזמן הוביל אותי להניף את הענף הכבד מעל ראשו ולהפילו מעולף על הרצפה.
ניגשתי בזהירות אליו, מנסה לבחון את רמת הכרתו, שלפתי את האקדח מתוך כיסו וזרקתי למים אחרי שהפרדתי ממנו את המחסנית.
התקרבתי אל ליאור ואמרתי לו בלחישה לצאת במהירות מן המים ולהתארגן. הוא לא הבין למה אני לוחשת ועל מה הדחיפות, אבל עשה כשם שביקשתי.
כאשר התקרב אל תיקו האישי הוא ראה את הגנב מוטל על הרצפה והיה מבולבל.
"מה קרה כאן אמא? הוא נראה המום יותר ויותר ככל שחלפו השניות.
"הוא התכוון לגנוב לנו את הציוד, נעליים, טלפונים דרכונים. איך היינו ממשיכים מכאן ובכלל איך היינו חוזרים לארץ?" אמרתי תוך כדי שאני מתנגבת ומתלבשת במהירות שיא.
"רגע" נראה שלליאור הייתה איזו מחשבה מפחידה "היה לו אקדח או כלי נשק אחר?"
"כן מאמי" הייתי מוכנה לברוח מהמקום "היה לו אקדח. זרקתי אותו למים ואת המחסנית העפתי לקצה השני העמוק יותר."
"את צוחקת עליי?" הוא בהה בי.
"אני נראית צוחקת? חייבים להפריד בין הנשק למחסנית כדי שלא ירדוף אחרינו, אם הוא בכלל יודע איך אנחנו נראים?"
"הוא יודע איך הציוד שלנו נראה" ליאור ניער את ראשו " את לא חושבת שינסה לרדוף אחרינו ולהתנקם?"
"ליאורי בשביל מה אני שולחת אותך לשירות קרבי בלב שקט" קרצתי " אתה תגן עלינו, לא?"
בדיחות לחוד ומציאות לחוד הלכנו בקצב מסחרר כדי לא להיתקל בשנית בגנב המוכה.
אבל ככל שעבר הזמן, הגענו למסקנה, שהוא לא ירדוף אותנו בגלל שהוא כבר חטף מאתנו מכה הגונה ולא ירצה לחטוף שנית, בטח כשאין לו מושג מי אנחנו ואיך אנחנו נראים.
אבל כנראה יותר חשוב, פחד ממפגש עם רשויות אכיפת החוק שבטוח הזעקנו.
אחרי ארוחת הערב הדשנה שכללה מטעמים כפריים יווניים, טיילנו לנו בכפר הציורי בין הרחובות המוארים בתאורת לילה יפהפייה, עצרנו בדוכני הרחוב הפזורים במדרחוב וחיפשנו מזכרות מהטיול.
הציפורים כבר הלכו לישון והרעש היחיד שנשמע הוא רעשן של הציקדות הפעלתניות.
הגענו לתצפית גבוהה עם נוף משגע והתיישבנו על אחד הספסלים שהיו פזורים לאורכה של הטיילת.
ישבנו שם שקטים, נפעמים מהנוף, מביטים על השמיים שצבעם הולך ומשחיר ככל שהשמש נאותה להתפנות ולאפשר לירח והכוכבים לתפוס את מקומה.
'קה סרה סרה' חשבתי לעצמי והרגשתי מן שלווה שלא ידעתי להסביר. כל השרירים היו רפויים, המתח בצוואר נרגע ומערבולות המחשבות נעלמה.
ליאור הפנה את פלג גופו העליון וחיבק אותי, חיבוק ארוך. הוא הניח את ראשו על כתפי ופשוט היה שם.
התחבקנו כך, אני לא יודעת כמה זמן, הרגשתי שגופו וחיבוקו אומרים את המילים שאני רוצה לשמוע אך הפה מסרב לומר וזה היה מספיק בשבילי. לעת עתה.
בכל מקרה עד שציקדה החליטה לנחות על הגב שלי וגרמה לכאוס בטיילת השלווה.