הזעם
נדמה שהיום הרבה אנשים צברו זעם. כמוני, הזעם הפך להיות חלק בלתי נפרד מחיי, בבוקר, באמצע היום, לפני השינה, הוא מגיע מכרסם בי חונק אותי וזועק את נשמתי החוצה. זעם.
לפעמים אני יושב במקום במצב מנוחה, ואני מרגיש שעוד רגע הוא ישלוט ואאבד שליטה. אפילו במצב מנוחה של שכיבה. זעם. ואני שואל את עצמי מהיכן הוא בא?
אז הוא הגיע בפעם הראשונה שחוויתי קושי, לעשות דברים בעצמי, התסכול הצטבר לזעם וחיפשתי את כל מי שאפשר להאשים. התחלתי באמא שלי, האשמתי אותה בהכל. ובלי הפסקה אני מוצא עדיין תמיד את הקושי בילדות, התבגרות, עיכוב בגדילה. עיכוב בהתפתחות, היכולות המנטליות לא נחשפות או באות ומגיעות לכדי ביטוי. חסימה. חוסר ביכולת לפרוץ החוצה, מחכה לאישור. מתוסכל וזועם, כל הזמן מחפש לשחזר את העבר והעבר כבר עבר והיום יש הווה והוא שונה. ואני ממשיך באותה דרך עם הראש בקיר הגיוני שלא אצליח. ובכלל האם אני צריך?
אז יהיו שיגידו שאני צריך, אפילו אמא שלי תגיד שאני צריך, כבר לצאת מהבית להיות עצמי ולעמוד בזכות עצמי. אז ניסיתי, בעבר, ותמיד חזרתי חזרה זה לא באמת עבד. משהו לא עבד. תקופה די ארוכה, 11 שנים.
אז אפשר להבין את התסכול בעשייה מתמשכת של 11 שנים וכלום שום דבר. אותם הדברים חוזרים על עצמם, האמונה בעצמי נעלמה, ויחד איתה גם העתיד, ואז הזעם מגיע, ואני זועם. ואני שואל את עצמי, האם יש טעם לזעום? הזעם בהחלט מפחיד אותי. לפעמים אני שוקל לקחת כדור רק כדי להרגע, והתפיסה שאני צריך כדור כדי להרגע מלחיצה אותי פי כמה, וזה פשוט ממשיך.
דחק, ככה קוראים לזה, חוויה של דחק, תחושת דחק, מחסור, והאמת יש הכל, רק מה שיש לא מבחינים ועסוקים במה שאין, ואז התסכול. ההתעסקות במה שאין. ואני מבין את זה, באמת שמבין, מנסה לאהוב את מה שיש, ועם מה שיש לעבוד, אבל אני לא באמת מבין עם מה יש לי לעבוד.
אני חושב רב הזמן האם להגיב על אירועי אתמול, האם לכתוב מכתב להגיב להגיד, ואני מתבצר במקום. מה יהיו ההשלכות? מה אשיג מזה? מה יהיה? מה אני רוצה שיהיה הכי חשוב?
אני רוצה שיהיה לי טוב. האם יהיה לי טוב יותר אם אהיה ביחסים טובים עם אנשים אחרים?
אני מניח שכן. והזעם לא מניח. הוא חלק, והוא משפיע עלי. אם לפעול מה להגיד ומה לעשות.
נמאס לי מהשתיקה. השתיקה מעצבנת אותי, היא מפריעה לי. היא לא מאפשרת לי לחיות. אני שונא את השקט הזה שאנשים לא מדברים בינהם, עסוקים בנייד, או במכשיר הנייד, כל הזמן מקשיבים לדברים שבכלל לא נמצאים כאן. אז השקט הזה מעצבן אותי ממש. זעם.
מה לעשות עכשיו? האם לשלוח לה הודעה ולומר לה שהיא צודקת, אני כבר לא מה שהייתי בעבר, אני סוג של מת, עכשיו אני אדם חדש. אדם חדש בעולם חדש. ויש לי זכות להיות חלק ממנו. היא צודקת שהיא כועסת, כי הישתנתי ואולי בשבילה זה לא לטובה, אבל אני הייתי חייב, בשבילי, לא להיות מוכן לקבל שום שיט. האם להיות גאה בעצמי? האם עלי להיות גאה בעצמי שאולי הרסתי את היחסים שגם ככה מעולם לא היו באמת, במטרה ליצור הזדמנות שכן יהיו.
בקיצור, דיברתי איתה, כתבתי לה ואמרתי הכל, אך היא בשלה אומרת:" אני לא רוצה שום קשר איתך".מה אפשר לעשות? הזעם נעלם, הוא איננו עוד, יש רגיעה, וויסות הרגש צלח, זה נגמר.
תגובות (0)