החושך המוחלט

אני אספר לכם סיפור. סיפור על טיול. טיול… אפשר אולי אפילו לומר: שיגרתי…
החושך היה מוחלט, והאורות היו מסנוורים. פנסי הרחוב התנוססו מעלי כמו שנדלירות של חדר חקירות, והירח זהר כמו שלט ניאון של בית זונות.
החושך כאמור,- היה מוחלט.
הכלב שלי הלך לפני.- מושך את הרצועה בכח, ומרחרח כל דבר.- כאילו שהמוח שלו מחוק מאקסטזי. אני עצמי, הייתי עייף ומדוכדך. הייתי צריך לתקוע בכל צעד את הרגליים באדמה כדאי למנוע ממנו לרוץ קדימה, וכל הדם בגוף שלי זרם אל יד ימין, שלפתה בכח את הרצועה.
הלכנו טיול ארוך, אבל הוא לא נרגע, ואני לא התעוררתי. שברי רעשים חדים נצנצו במרחק מכל הכיוונים, ילדים צווחו צווחות של הנאה או אימה בגני השעשועים, ומכוניות קרות, נסעו במהירות פסיכודלית על הכביש.- בורחות מאיזה משהו בלתי נראה, ודורסות פה ושם חיות קטנות שקשה לראות. כאב לי הראש, והחושך היה מוחלט.
איש גדול עבר לידי, והכלב שלי עקב אחריו ורחרח לו את הנעליים בהתלהבות. "קישט!" צעק האיש ונרתע אחורה. לפתטי חזק יותר את הרצועה, ומשכתי אלי את הכלב. "אם הוא עוד פעם אחת תוקף אותי ככה, אני אהרוג לך אותו!" צעק האיש, ורוק ניתז מהפה הפעור שלו על הפרצוף שלי. היה לו מצח גדול, חרוש קמטים וורידים בולטים, עיניים קטנות, שמבט מבוהל התנוסס בהם, ושיניים חדות, לא כמו של טורף, אלה כמו של אוכל נבלות אומלל.
"סליחה," מלמלתי, ודמיינתי איך שאני תולש לו את השיניים הקטנות האלה אחת אחת. מציף את הפה שלו בדם, כך שהוא לא יוכל לצעוק ולירוק לאנשים בפרצוף. כך שהוא לא יוכל יותר לנשום…

ניגבתי את הרוק מהפנים שלי, ומגע השרוול של הסוודר היה מחוספס ומגרד. את האמת,- הפחד של האיש הגדול היה מוצדק.- כי הכלב שלי באמת נושך לפעמים.- כשראיתי בהמשך הטיול ילד קטן ובלונדיני לבוש מעיל לבן הולך לפני הכלב שלי התחיל לנהום לכיוונו, אז פניתי שמאלה, לרחוב אחר, שהאריך לי את הדרך…
קבוצות קטנות של אנשים עמדו בצדיי הרחוב.- התלחששו כרוקחי מזימות, וצחקו כמו להקות של צבואים.- משחרים לטרף, המלחתחילה מת, שלהם. השפלתי את ראשי כדאי לא לראות את האנשים ואת פנסי הרחוב האיומים, ורק הבטתי מפעם לפעם לצדדים, כדאי לוודא שאין שום ילדים בלונדינים עם מעילים לבנים שהכלב שלי עלול לנשוך.
אחרי עוד כמה דקות, כשהייתי כבר קרוב לסוף הרחוב וחשבתי שעוד מעט אני יגיע הביתה והכל יהיה בסדר, התנפלו עלי לפתע שני כלבים גדולים וחומים- עם שיער סומר, ומבט שחור מוחלט בעיניים.
הכלב שלי מיד חשף שיניים, נהם, ומשך את הרצועה לכיוון התוקפים. לרגע בער בי החשק להניח לו. להצטרף אליו, ולקפוץ על הכלבים המפלצתיים האלה, שבאו עם כל כך הרבה התלהבות לתקוע בנו את השיניים שלהם. בער בי החשק לסובב להם את הראש אחורה, ולשמוע את עמוד השדרה נשבר. לבעוט להם בבטן כשהם על הכביש, עד שאני ירגיש את הדם מחלחל לי אל תוך הנעל. לתת לכלב שלי לקרוע להם את הבשר, עד שכבר לא יוכלו לזהות את הצורה המתועבת שלהם.
בעודי מהרהר באופן חצי מודע באפשרות, זרקתי עליהם אבן. ולהפתעתי, הם ברחו. אבל הכלב שלי עוד נהם ונבח, וחשף שיניים, ומשך את הרצועה בכח לכיוונם. יכולתי להבין אותו.- גם בי עוד בער החשק הזה.- לרוץ אחריהם. לתפוס אותם… אבל ידעתי שאסור. אסור כי יש חוקים. כי אחר-כך יאשימו אותי, ואחר-כך אני יצטער על זה. החלטתי להסתובב וללכת. אבל הזעם עוד בער בי. אז בלי לחשוב אפילו לשנייה, משכתי בכח את הכלב שלי (שעוד נהם לכיוון התוקפים), והפגשתי בעוצמה את הראש שלו עם הברך שלי…
הקול היבש שנוצר מהמכה, עורר בי חלחלה, והכלב שלי יבב והשפיל את ראשו.

שאר הטיול התנהל בשקט. הכלב שלי נשאר מפוחד, ורק צליל המכה, היבש, הנוקשה, המשיך להדהד לי בראש.
אחרי מספר צעדים, התחלתי להרגיש את הכאב בברך, וככל שהתקרבנו חזרה אל הבית, צלעתי יותר ויותר.
עברתי שוב ליד הילד הבלונדיני עם המעיל הלבן, והוא שאל אותי אם אני בסדר?. עניתי לו שכן, וחייכתי, למרות שהכאב בברך רק התחזק והתחזק.
כשהגעתי אל הבית, כבר הייתי צריך לחרוק שיניים כדאי לא לצעוק. קשרתי את הכלב והאכלתי אותו. הוא קשקש בזנב, וכנראה כבר הדחיק את האירוע לאיזה אזור נידח ואפל באחורי מוחו.
לעומתו, אני כבר התעייפתי מלהדחיק. אם היה לי זנב, הייתי רחוק מאוד מלקשקש בו. נכנסתי אל החדר שלי, והורדתי את המכנסיים. עיגול אדום הקיף את פיקת הברך שלי, שבעצמה הייתה לבנה כמו גופת מת, ונמצאה כמה סנטימטרים מתחת למקום שבו היא הייתה אמורה להיות. הדם נשפך בעיקר מהמקום שמעל הברך, במקום שבו היא הייתה בעבר, ולא הפסיק לצאת ולצאת, בקצב הולך וגובר… חתיכות שחורות קטנות, שנראו כמו צימוקים ישנים, או כמו עוברים שעברו הפלה בגיל מוקדם במיוחד, החלו לצאת גם הם מהברך שלי. הנוזל מילא את הרצפה, והציף את החדר. תהיתי, האם אני יכול לטבוע בצורה כזאת?
כיביתי את האור, נשכבתי על הרצפה, ועצמתי את העיניים.
החושך.- היה מוחלט.