החזית האחרונה- סיפור קצר בהמשכים

"ילד גדול שלי" המילה הדהדה בראשי כשנסעתי במכונית לבסיס בו אני מוצב
"אתה לא יכול ללכת!" ככה נשמע קול ידידתי כשאמרתי לה, אני נוסע לחזית.
"לכל אידיוט נותנים רובה ביד ואומרים לו לירות בנאצים, אתה לא צריך את זה!" אמר חברי לפני שעות ספורות. עם כבר, אני בעצמי לא הבנתי למה אני עוזב, יושב באחור של המשאית שהדרדרה בדרך, היה חלון בודד מאחורי דלת הפלדה של המכונית. אלו היו צהריים קרירים ומעוננים, כאילו שהעולם אומר לי "שלום, לך פול. ארגנתי לך נוף לפני שתיכנס לגיהינום" הסתכלתי סביבי. גברים כחושים בעלי פנים קשות. שהביעו רושם שהם באו לשרת את המדינה. לא כמוני, לא. אני באתי מפחד, להימלט מחיי. זה אירוני לקרוא לזה הפסקה שאף פעם לא תחזור ממנה. הייתי מדוכדך, כי ידעתי שבעוד כמה שבועות אני יוטס לאירופה ולהילחם בחזית אחרי אימונים של שבועיים, הם ייתנו לי את כל הכלים להכניס כדור לכל ראש גרמני שאני יראה. אבל זאת רק ההתחלה.