היא הייתה מלאך

"אני פשוט, מרגיש כל-כך…" אני עוצר, מחפש את המילה המתאימה.
"אני מרגיש כל-כך שבור." אמרתי, ואפילו לאוזניי המילים נשמעו לא במקום, דרמטיות מידי.
אבל זה לא חשוב, כי אני מניח שלא אכפת לה, אני מקווה שלא אכפת לה.
"היא עזבה אותי." יש נימה של כאב במילים, למרות שנשבעתי לעצמי שהתגברתי עליה, שהיא לא חשובה לי יותר.
"זה היה כל כך," המילים מסרבות לצאת מפי."כואב."
"היא הייתה מלאך." אני אומר. "היא הייתה המלאך שלי."
נימת קולי פשוט פתטית, וביום אחר, הייתי מתבייש בעצמי, אבל כרגע לא היה לי לא כוח ולא זמן לזה.
"ואז היא עזבה, ואני נשארתי כאן." אני ממשיך בסיפורי, יודע שאני לא הלקוח היחיד שלה, ולא מבין למה היא עדיין עומדת ומקשיבה לי.
אני לוגם מעט מן המשקה שמולי ומעווה את פניי, אבל אני לא ממשיך בסיפורי אלא שותה את הכוס עד סופה.
"והייתי בטוח שאני מוכן להמשיך בחיי, מוכן לשכוח אותה," אני פשוט לא מסוגל להפסיק. "ואז היא חזרה."
אני מניח שאני אמור ללכת הביתה, להשאיר את הסיפור שלי לא מסופר, ופשוט ללכת להתפכח איפשהו.
"והקטע הכי עצוב," אני פשוט רוצה לרסק משהו."שהיא חזרה רק כדי לעזוב שוב מאוחר יותר."
אני לא עצוב יותר, משהו בי התפקע, ועכשיו, אני פשוט כועס, עליה, אליי, על כל העולם.
"ואני פשוט מרגיש כמו מטומטם שנתתי לה פשוט לחזור." אני אומר, ולפני שאני שם לב, היא מניחה יד על ידי, אני מרים את עיניי אליה, ולא יכול שלא לחשוב כמה חבל שלא יכולתי להתאהב במישהי כמוה.
"תעזוב את הכוס." היא אומרת, קולה עדין, ואני משחרר אותה, לא קולט שאחזתי בה כל-כך חזק שאצבעותיי הפכו לבנות.
"אבל בטח דבר מזה לא מעניין אותך ואני סתם מפטפט ומפריע לך לעבוד."
אני אומר וקם ממקומי, קולט שאמרתי הרבה יותר מידי.
"אל תדאג, הכל בסדר." היא אומרת בקולה הנעים, ולרגע אני נעצר להביט בעיניה.
היה בהן משהו שלא הצלחתי להבין, שלא רציתי להבין, משהו שנעלם כעבור שנייה, כל-כך מהר שקיוויתי שדמיינתי אותו.