היא ילדה מפגרת, אני מצטערת.

"היא ילדה מפגרת. אני מצטערת."
"את מדברת ככה לילדה שלי?"
"היא פשוט מפגרת, לא מנסה לפגוע."
"היא חכמה, חכמה מאוד."
"גברתי, היא לא תעשה כלום בחיים שלה. מ-פ-ג-ר-ת."
ואני הבטתי באישה הזאת שעמדה ברחוב, לא הצלחתי להבין מי היא.
"תשתקי, הבן שלי אף מהגן שלך עכשיו. אישה מגעילה."
"אל תדברי ככה, אני יותר חשובה ממך."
"אל תעזי לאיים אליי."
נזמדתי לאמא, שהביטה באישה הזאת בכעס, אולי גם בהפתעה. שמעתי כבר את המילה מפגרת, אבל אני לא מפגרת. אני שני, אני ילדה חכמה! ככה אמא תמיד אמרה.
אמא כמעט בכתה, והאישה הזאת, לא ידעתי מי היא, לא זיהיתי אותה לפחות, עמדה שם וצחקה. רציתי להרביץ לה, כי אני כבר ילדה גדולה. אני כבר בת שבע, וכבר הולכת לכיתה ב'.
ראיתי את שונצ'יק משחק בגן, רץ עם החברים שלו בחצר הגן. השיער שלו נדמה כבלונדיני, עם האור הבהיר שפגע בשערותיו הכהות. הוא חייך לבריו, כל כך יפה.
"מאמי, מאמי, אני יכולה לשחק עם שוני?" שאלתי את אמא, הקול שלי ילדותי למדי.
"מאמי, מאמי, את לא יכולה לשחק עם שון." התפרצה האישה, מרימה את ידה השמאלית לכיווני. ראיתי את אמא, מביטה בה בהפתעה. היא לא זזה, רק הביטה ביד שנחתה על פני, האישה סטרה לי.
התחלתי לבכות, האישה הזאת הרביצה לי, ואני כבר גדולה. כבר אסור להרביץ לי.
"מאמי! היא הרביצה לי!" אמרתי מבעד לדמעות, נצמדת עוד יותר לגופה של מאמי, מחבקת אותה.
"מאמא!" שמעתי אתשון צועק, כשהוא רץ על רגלי הילדון השמנמנות שלו, לכיוונה של אמא. הוא עצר כמה מטרים ממנה, מביט באישה שעמדה לידו.
"ביי ביי רונית, אני הולך הביתה." הוא אמר בשקט, מביט בי, בוכה.
"ביי ביי רונית." הוא אמר, חזק יותר הפעם.
"ביי ביי שון." היא ענתה לו, וראיתי את הפנים של אמא נהפכות אדומות, רק עכשיו היא התחילה לזוז. היא חטפהאת שון בידיה, רצה איתו. ואני עדיין עמדתי שם, ליד האישה הזאת שסטרה לי.
"את אישה רעה." אמרתי לה בשקט.
"את ילדה מפגרת." היא ענתה לי, וראיתי איך היא מחייכת מבעד לדמעות שפרצו שוב.
"את אישה רעה, ואני שונאת אותך. את מגעילה ומכוערת ומטומטמת ואני כבר גדולה יותר ממך."