היא ישבה שם.

היא ישבה שם. על הגבעה הכי גבוהה בעיירה. שמיים כחולים כים. עננים לבנים בכל מיני צורות זזים בקצב אחיד. שמש צהובה וחמה עמדה בשמיים. שולחת קרניי שמש ומחממת את גופה הצנום.

היא ישבה שם. חופנת בידה מעט מהחול הרך והזהוב. גרגירים זהובים נשפכים בין אצבעותיה. היא פותחת את ידה והם נשפכים במהירות. חופנת בידה שוב וחוזרת על פעולה זו.

היא ישבה שם. שיערה החום גולש התנופף ברוח. מקרוב, אפשר להבחין בחול הדבוק לשיערה. פניה לבנות וחלקות כמשי רך. אפה קטן וסולד. שפתיה אדומות, עבות ובשרניות. אף לא טיפת יובש עליהן.

היא ישבה שם. עינייה הכחולות נעוצות בעיירה שנצבה ממולה. היא רואה אנשים קטנים כל כך, מתרוצצים ממקום למקום. עגלות, מוכרים. היא ראתה אפילו את הסימטאות החשוכות בלילה, שעכשיו היו מוארות באור יום.

היא ישבה שם. עינייה הכחולות כים מוצפות דמעות. מנסה לעצור אותם, מלפרוץ בבכי מר.

היא ישבה שם. מושכת באפה שוב ושוב. מנסה לעצור בכל כולה את הדמעות המאיימות שצרבו את עינייה. היא הרגישה לחיה מאדימות. נשימתה נהפכה למהירה יותר.

היא ישבה שם. כשדמעה גדולה ירדה במורד לחייה ונספגה בחול הרך, מושכת אחריה דמעות רבות. דמעה אחר דמעה, זולגת לעיתה, ונספגת בחול הזהוב והרך.

היא ישבה שם.