היא (עדיין) ישבה שם – חלק א' + ב' D:

אז… זוכרים שכתבתי תקטע הזה, היא ישבה שם ? ואמרתי שיש המשך (כעת היא לא ישבה שם.) שיניתי את זה… והחלטתי לעלות עוד חלק, בגלל שביקשתם כל כך יפה (:
אני אפרסם שוב את החלק הראשון (למי שלא קרא או שכח) ומיד לאחר מכן את החלק השני…
(שניהם בסיפור הזה..)
תהנו <3

חלק א' – היא ישבה שם.

היא ישבה שם. על הגבעה הכי גבוהה בעיירה. שמיים כחולים כים. עננים לבנים בכל מיני צורות זזים בקצב אחיד. שמש צהובה וחמה עמדה בשמיים. שולחת קרניי שמש ומחממת את גופה הצנום.

היא ישבה שם. חופנת בידה מעט מהחול הרך והזהוב. גרגירים נשפכים בין אצבעותיה. היא פותחת את ידה והם נשפכים במהירות. חופנת בידה שוב וחוזרת על פעולה זו.

היא ישבה שם. שיערה החום גולש התנופף ברוח. מקרוב, היה אפשר להבחין בחול הדבוק לשיערה. פניה לבנות וחלקות כמשי רך. אפה קטן וסולד. שפתיה אדומות, עבות ובשרניות. אף לא טיפת יובש עליהן.

היא ישבה שם. עינייה הכחולות נעוצות בעיירה שנצבה ממולה. היא רואה אנשים קטנים כל כך, מתרוצצים ממקום למקום. עגלות, מוכרים. היא ראתה אפילו את הסימטאות החשוכות בלילה, שעכשיו היו מוארות באור יום.

היא ישבה שם. עינייה הכחולות מוצפות דמעות. מנסה לעצור אותם, מלפרוץ בבכי מר.

היא ישבה שם. מושכת באפה שוב ושוב. מנסה לעצור בכל כולה את הדמעות המאיימות שצרבו את עינייה. היא הרגישה איך לחיה מאדימות. נשימתה נהפכה למהירה יותר.

היא ישבה שם. כשדמעה גדולה ירדה במורד לחייה ונספגה בחול הרך, מושכת אחריה דמעות רבות. דמעה אחר דמעה, זולגת לעיתה, ונספגת בחול הרך.

היא ישבה שם.

חלק ב' – היא עדיין ישבה שם.

היא עדיין ישבה שם. טביעות רגליה הקטנות שקועות בחול הבוצי, המוביל אל הגבעה הכי גבוהה בעיירה. שמיים אפורים וקודרים, בידיוק כמו ליבה. עננים אפורים ושחורים מכסים את הירח הגדול והלבן שניצב בשמיים.

היא עדיין ישבה שם. חופנת בידה מהבוץ הזהוב שהתכהה (מלשון המילה – כהה). מכווצת את ידיה לאגרופים קמוצים. גורמת לחול הבוצי לצאת בין אצבעותיה. חוזרת על פעולה זו שוב ושוב.

היא עדיין ישבה שם. שיערה החום שהתנופף ברוח, היה דבוק לגבה בגלל הגשם העז שירד. מקרוב היה אפשר להבחין שבוץ חום ודביק דבוק לשיערה.פניה הלבנות והחלקות כמשי היו מחוספסות, מהבוץ שדבוק לעורה בצח. אפה קטן וסולד, כמו שהיה. ושפתיה האדומות והבשרניות היו רטובות.

היא עדיין ישבה שם. עינייה כחולות נעוצות בעיירה שנצבה ממולה. היא רואה אנשים בודדים. מתרוצצים ממקום למקום עדי למצוא קורת גג. אף לא חנות, ולא דוכן ניצבו בעיירה. כעת היא לא ראתה את הסימטאות החשוכות. היא רק יכלה לדמיין מה קורה שם. ואל זה, העדיפה לא לחשוב.

היא עדיין ישבה שם. דמעות רבות זולגות על פניה, מתערבבות הלכלוך שעל פניה ונספגות בבגדיה המוכתמים. היא רצתה לצעוק, לצרוח, לברוח ולהתייפח. להוציא את כל הכעס והעצב שששרו בה. אך הדבר היחיד שעשצה, היה לבכות בשקט.

דמעות רבות זלגו על לחיה, בידיוק כמו הגשם העז שירד ללא הפסקה.
גופה קר, וקשה כאבן. בידיוק כמו הירח הגדול והלבן שניצב בשמיים.
ליבה שבור, מנופץ, מרוסק עד אפר. בידיוק כמו מיליוני הכוכבים שזרועים בשמיים.

היא עדיין ישבה שם. לבד.
למה ? כי היא שונה.