היא

היא יושבת שם ומשחקת בשיערה.
היא יושבת שם, ואני מקווה שבמוחה לא מתחוללת שום סערה.
היא סתם יושבת כמאמינה באהבה, אך היא לא יודעת שהאהבה הכי גדולה… יושבת לצידה.
אני רוצה בשבילה רק טוב וגם בשבילי, אך זוהי מלחמת בלתי אפשרית. כשהוא נלחם והוא תמיד היה לצידי, וכשהוא גם נלחם… בי.
ואני?
אני אלחם במלחמה משל עצמי, בעצמי. היא ילדה מקסימה , עם נמשים ומשקפיים שחורות מעוגלות. עם שיער בצבע קרמלי פזור וגומייה על ידה, כן זו היא, שאת ליבי שבתה. היא מביטה בי, ואני בה, אך היא לא יודעת את מה שאני מסתיר. היא רוקדת ואני לצידה (מחזיק בידה) משוצק מיופייה. היא קורנת וזוהרת בקרן אור אחת גדולה, שחיוך ושמחה ךכל סובביה היא מביאה. "תן לאהבה שלך להוביל אותך" בשבילי משפט בלתי אפשרי, כי אם אשתמש בו אפסיד. כי היא נעלמה לי, מזמן. היא כבר במקום אחר. כל כך קרובה אך כל כך רחוק. מרחק נגיעה, של ענק בעל אצבעות גדולות. ואם היא מרגישה כמוני אך מסתירה? ואם תגיד לא? אגיע לאותו מקום רחוק שבו הלב שלי נמא כרגע. מקום חשוך, קר ודואב, שחונק אותי ואת ליבי. והלב? משתנק! צועק! שיהיה לי רק טוב ורגוע בפנים ושאת המקום החשוך הזה, עוד לא אדע.
לבי נשבה, בחמודה עם המשקפיים והנמשים. כל-כך רגישה, כל-כך חייכנית. היא תמיד הייתה ככה, רק לא שמתי לזה לב. היא תמיד הייתה לטובתי אך תשומת ליבי אליה לא הופנתה. כשרע לי, היא שם. כשטוב לי, היא תשמח אותי עוד יותר. מכרסמת את הלחמנייה החומה שלה עם העגבנייה והגבינה. וכשהיא בוכה, כמה רע לי. ואני תמיד מנסה להחזיר לה את הקו העקום והמטופש הזה (שאגב עליה נראה הכי יפה) שמיישר את הכל. חיוכה. החיוך שלה.
ציוריה מביעים רגש, חוכמתה מביעה שחצנות… אך שחצנות קטנה שאיננה גדולה, שחצנות ללא כל כוונה.
אז איך אסכם את הכל?
אני רוצה אותה, אך לא יודע איך לבקש. אותה אני רוצה, אבל מתגובתה חושש. אותה… היא עם החיוך והנמשים והמשקפיים.
כן…
היא