היכולת לראות את האחר

בעיירה רחוקה, בבית אפל וקטן, דרו להן אם ובת.
דירתן הייתה קטנה – סלון וחדר. הבית היה מרוהט ומעוטר בציורים רבים על הקירות והתקרה. במיוחד חדרה של יולי, הבת.
האם הייתה אישה בעלת כוח וכבוד, אישה מכובדת עם אופי ונחישות. היא התאפיינה בעיקר ביכולות הציור הגבוהות שלה ובכספה הרב שהייתה משיגה במו ידיה על ידי מכירת ציוריה.
בתה, יולי, ילדה קטנה אדומת שיער שבשונה מאמה, הייתה חסרת ביטחון וויתרה מהר. היא חלמה תמיד להיות כמו אמא שלה, מכל הבחינות. בין אם באופיה, בין אם במראה המשדר ביטחון וטוב לב, ובעיקר בגלל יכולות הציור שלה. היא התלהבה מציוריה הרבים וקיוותה ואיחלה שביום מן הימים תהיה כמוה.
כשהייתה האם יושבת ומציירת כנדרש ממנה, הייתה נאנחת קלות מדי פעם.
"העבודה הזאת… יכולה להוציא אנשים מהכלים" מלמלה לעצמה בכעס. מיואשת מהשעות הרבות שישבה על הציורים שלעתים אנשים כלל לא התייחסו אליהם בכבוד הראוי.
בתה, הביטה בה מהצד בעיניה החומות הגדולות שנצצו מהתלהבות, והתבוננה בציור שלאט לאט התמלא ברגש ועומק.
"וואו, אמא!" זעקה הילדה כשכולה מרוגשת.
האם החטיפה מבט לעבר כיוונה של בתה, נאנחה וחזרה לעבודתה.
"אני שמחה שאהבת מתוקה" אמרה באדישות והמשיכה במלאכתה.
"איך את מציירת ככה?" התלהבה הבת.
שוב נשמעה אנחה. האם לא השיבה מענה, היא המשיכה בשלה.
"אמא?" לחשה הילדה ומשכה בשמלתה של האם, מצפה לתגובה שלה, למענה.
"יולי, בבקשה, אני עובדת פה." נזפה בה בקול רוטן והצביעה לעבר חדרה.
ניתן היה לראות עד כמה נלאית האם ועד כמה עבודתה מייגעת.
הבת הלכה לחדרה בבשת פנים והתיישבה על מיטתה כשעיניה כבויות.
היא השתוקקה לראות את הציור גמור ואף חיכתה בכליון עיניים לתגובת הקונה כשיראה את הציור לראשונה.
בעודה שוכבת במיטתה הורודה והקטנה, החליטה כי כדי להיות כמו אמה, עליה להתחיל במשהו קטן. כמו ציור למשל.
החליטה הבת כאות פיצוי על כך שהפריעה לאמה בעבודתה, לצייר אותה.
היא השקיעה רבות בציורה. היא השתמשה בכל הצבעים שעמדו לרשותה והשקיעה בו כאוות נפשה.
בזמן שהבת עבדה על ציורה, אמה התפלאה על כך שהיא לא מפריעה לה, אך האמינה כי הבינה את רצונה – שקט.
לאחר מספר שעות, היה ניתן לשמוע את ההתלהבות בוקעת מהבת.
"וואו, זה באמת מעייף" חשבה לעצמה יולי כשהבינה שלצייר זה הרבה מעבר לסתם לעשות קווים על דף.
"אני מבינה את עצבונתה של אמא" המשיכה תוך הנהון קל ועיקום פה.
אך פרצופה השתנה בשניה לשמח, כאשר הבחינה בתוצאה הסופית.
היא התחילה להשתולל מרוב אושר ונשמה עמוקות, כאילו הגיעה לפסגת ההר.
"אמא! אמא!" רצה יולי בהתלהבות לאמה, רוצה להראות לה את הציור המושקע.
"לא עכשיו, יולי." אמרה האם ברוגז.
"הכנתי צי…"
"לא מעניין אותי מה הכנת!" קטעה האם את דבריה.
"אבל, אמא! תרא…"
"די, יולי. צאי החוצה. אני צריכה קצת שקט" שוב קטעה האם את דבריה, הניחה את ידיה על פניה והנידה ראשה לשלילה.
"חכי…" ניסתה יולי ליפות את המצב תוך ניסיון להלהיב את אמה.
"יולי, עכשיו!" העלתה האם את טונה והצביעה לכיוון דלת הבית.
יולי יצאה מפתח הבית עם ציורה של אמה. היא חשבה על כך שאם אמא שלה לא מתעניינת בציורה, ילדי העיירה יוכלו להתעניין. הרי רוצה יולי להראות את כישוריה.
היא פגשה את שכנה ולפני שהראתה לו את הציור, ניסתה להלהיבו.
"אתה רואה את הדף הזה?" הפכה יולי את הדף כשהצד הלבן והחלק פונה אל הילד.
"דף רגיל" ענה הילד בתמהון
"מצדו השני יש משהו מיוחד" אמרה כשעיניה נוצצות.
"ומה זה?" התלהב הילד. מנסה לקחת את הדף לעצמו אך יולי מתחמקת מידו.
"רק אנשים בוגרים יכולים לראות את זה" ניסתה להלהיבו עוד יותר.
"אני בוגר, אני בוגר!" צווח והשתוקק לראות את הדף.
"בטוח?" ניסתה לגרות אותו
"בטוח! בטוח! תראי לי מה זה, בבקשה!" התחנן הילד וכרע ברכיו.
יולי הפכה ציורה והראתה לילד.
בבת אחת כל התלהבותו של הילד התפוגגה.
"מה זה?" שאל בתמהון
יולי שהבחינה במבטו, הפכה את הציור לכיוונה ולא הבינה את המדובר.
"מה זה מה?" התעניינה.
"הדבר הזה" עשה פרצוף נגעל וצחק.
"ציור" אמרה בביטחון
"זאת אמא שלי בציור…" המשיכה כשקולה רועד והשפילה מבטה.
"ציור? זה מחריד! את ציירת?"
"כן… כלומר לא!" ענתה באי נוחות.
"כן או לא?" צחקק הילד
"לא…" אמרה במבוכה.
"מזל…" אמר בלעג.
יולי חזרה לביתה מבועתת ופגועה כשדמעות חנקו את גרונה, והצטנפה בחדרה.
כשנכנסה לחדרה, היא פרצה בבכי תמרורים וניסתה לנגב דמעותיה.
אמה, ששמעה בכיה, הפסיקה מלאכתה ורצה במהירות לחדרה.
"מה קרה?!" זעקה האם בבהלה.
"למה את בוכה?" המשיכה לדאוג וחיבקה את בתה.
"לא משנה אמא…" לחשה בצער והביטה באמא הדואגת.
"תמשיכי בעבודתך שכנראה שאני לא אעבוד בה כשאהיה גדולה" ניגבה דמועתיה.
האם הביטה בה בתמהון.
שתיקה קצרה נתמשכה בין השתיים.
"מה קרה?" שאלה האם כשיולי נרגעה מעט.
"את זוכרת שקראתי לך היום?" אמרה יולי בדמעות
"כמובן, זה היה היום. אני לא עד כדי כך סנילית" צחקה האם אך כאשר הבחינה ברצינותה של בתה, חזרה לרצינות."
"מה עם זה?" התעניינה.
"רציתי להראות לך ציור… ציור שציירתי" המשיכה כשדמעות נוספות בדרך לצאת החוצה.
"וואו!" התלהבה האם
"איפה הוא? אני רוצה לראות!"
"בפח" הדמעות פרצו את הסכר והמשיכו לזרום.
"בפח?!" שאלה בתמיהה. היא ניגשה אל הפח והוציאה ממנו נייר מקופל. היא ניסתה ליישר כמה שיותר את הנייר ואז הבחינה בציור.
"וואו! זה ממש יפה!" התלהבה.
"זה לא, אני יודעת" השפילה הבת מבטה.
"אם לטענתך זה לא יפה, למה כל כך רצית להראות לי את הציור? בן אדם שלא מרוצה ממה שעשה, לא יתלהב כל כך להראות את זה לאנשים אחרים"
יולי הביטה באמה בעיניה הגדולות והירקרקות מדמעות וחייכה קלות.
"את צודקת…" נאנחה.
"עכשיו ספרי לי מה קרה?" הניחה האם את ידה על ירך בתה והביטה בה בחיוך.
"בגלל שאת לא רצית לראות…"
"לא יכולתי" קטעה האם.
"בגלל שאת לא יכולת לראות את הציור…" תיקנה יולי דבריה "וגירשת אותי…"
"לא גירשתי" קטעה שוב האם.
יולי נאנחה קלות.
"בגלל שאת לא יכולת לראות את הציור וביקשת ממני לצאת החוצה, החלטתי להראות לשון, השכן שלנו"
אמה הביטה בה בצער ובחמלה והניחה יד על הלב.
"ומה הוא אמר?"
"שזה מגעיל" פרצה יולי בבכי. "שהדבר שהשקעתי בו כל כך הרבה מזמני, מגעיל!" צעקה מרוב תסכול.
"את יודעת מה באמת מגעיל?" זעפה האם
"מה?"
"ההתנהגות שלו" ניחמה האם.
היא חיבקה את בתה ארוכות ונשקה למצחה.
"את צריכה להבין יולי יקירה, אם אני הייתי לוקחת ללב את מה שאנשים היו אומרים עלי, לא הייתי מגיעה למקום שאני בו היום"
"מה זאת אומרת?" הסתקרנה יולי.
"אנשים לרוב רעים בלי סיבה. הם לא תמיד מבחינים ברגשותיו של האחר, בכמה שהוא השקיע, בטוב הלב שלו… אנשים עסוקים לרוב בעצמם ובכדי לחזק את עצמם, הם פוגעים באחרים ומנסים לרמוס אותם"
עיניה של יולי שבו לנצוץ.
"אז מה לעשות?"
"לקחת את מה שהוא אמר כמחמאה. תראי לו שלא אכפת לך מדעתו, תראי לו שלהפך, שזה חיזק אותך. תמשיכי בשלך, אל תתני לאנשים אחרים להשפיע עלייך. והכי חשוב – תיהי נאמנה לעצמך, לעקרונות שלך. תיהי גאה בעצמך ותמשיכי לעסוק במה שאת אוהבת!"
דמעותיה של יולי פסקו, חיוכה שב לפניה והצחוק המתגלגל שלה נשמע.
"את יודעת מה? גם אני צריכה להיות נאמנה לעצמי, לאמת שלי, לדבר היחיד שנותן לי טעם לחיים"
"ומה זה אמא?" שואלת כשחיוך רחב על פניה תוך מודעות לתשובתה של אמה.
"את!"