הילדה

הם תמיד קראו לי הילדה.
זה כינוי די מוצלח שלא לדבר על העובדה הם אפילו לא ידעו את שמי.
"את בסדר?" הם היו שואלים. הייתם מנחשים את התשובה לבד אם הייתם רואים את המבט בעיני.
כי אני ממש לא הייתי בסדר. אבל הדעה שלי לא עניינה אותם, הם רק חיכו ממני לתשובה של "כן אני בסדר" וזה מה שנתתי להם.
למה הייתי לא בסדר?
החיים שלי סבכו, דחפו והתקיפו אותי כל פעם מחדש. הם כן היו יפים כשרציתי.
שמעתם פעם על האמירה: זה שפעם היה לו אכפת עכשיו לא אכפת לו בכלל?
כן כי אני שמעתי עליו הרבה במיוחד בגלל העובדה שאני הייתי שקופה כמילותיו.
וזאת הסיבה למה אני הייתי לא בסדר. אני רציתי לשבור את החמות של עצמי, שאני גידלתי במו ידי. אני רוצה שיכאב לי. ואני כן רוצה שיהיה לי קשה.
למה? למה אני מחפשת את זה? אני רוצה לחזור להרגיש. כבר שחכתי איך זה להיפגע, לבכות, לצעוק, ולסבול. זה כאילו שאבן תקועה לי במעברים בלב.
אני יכולה "לצחוק" ו"לבכות" אך אז החומות יבואו אלי בריצה ויזכירו לי מה שבשבילו בניתי אותן.
היום אני בוכה, אני מפסיקה מיד כי אני יודעת אני מראה חולשה.
אני צוחקת, ואז אני מפסיקה כי אני נזכרת שכשצחקתי הרגעים הרעים הגיעו.
הילדה הזאת סבלה בין 2 עולמות. והיא כן הייתה אדישה לדברים. כל דבר שמבקשים ממנה לשנות או לעבור אליו היא מקבלת אותו בלי ריב. כי כבר לא אכפת לה מדברים. לא אכפת לה מכלום. הדבר היחיד שהוא מטרה בשבילה זה דבר אחד יחיד. לעזוב. והיא לא תעצור עד שהיא לא תעשה זאת מספיק פעמים שיחזירו אותה לעצמה. ויחזירו אותה לחופשיות. אבל עד אז היא תמשיך להיות מי שהיא.
למה? הוו זה קל.
היא נהנת מזה.