" הכול עניין של רגש"

הלב שפועם בתוך הגוף שלך, שנותן לך את הקצב, ואת האפשרות לנשום, ללכת ולהזרים דם בגוף.
בעוד…. שהמון בני אדם הפכו את הלב הזה, לצורה נחמדה, עם זיבולי שכל, על רגשות ואהבה ושנאה.
אבל, כול אחד יודע שזה לא זיבולי שכל. אף על פי שמרכז הרגשות הוא בראש, וכולי…
אבל עדיין, הלב הזה, והלב השני, מקבילים אחד לשני! כמו שני עולמות, כמו שני חצאים .
זה כמו לזרוק שני חצאים של תפוז: אחד לקוטב הדרומי, ואת החצי השני לקוטב הצפוני.
כמעט אותו הדבר!
נכון.
זה לא הגיוני.
וזה בסדר.
אבל אי אפשר להסביר את זה שיש לך פרפרים בבטן, כשאת\ה עוברים ליד בן\ת שאתה מחבב, או אוהב.
ואיך תסבירו את זה את הכאב בחזה כשאת\ה עוברים ליד בן אדם שפגעתם בו, ואתם לא רוצים להתנצל כי אתם מפחדים מהתגובה הראשונית?
ואיך תסבירו את זה שאתם שונאים. אבל זה לא כואב בראש, איפה שהמוח כביכול שולט בזה. אלא באזור החזה והבטן. איפה שהלב יותר שולט.
נעבור לרגשות:
לא שכול המילים פה לא עסקו בזה :)
אבל כן.
מה הדבר הכי קשה? לראות את אימא בוכה, מאוכזבת.
מה הדבר הכי לא נעים? לבוא להתנצל לאחר שאת\ה יודעים שאין לו אפילו סיבה לסלוח. ושאתה לא היית חבר טוב.

והנה סיפור קצר לקינוח: אגדת האכפת לי ולא אכפת לי.
פעם היו נסיך ונסיכה
שהתאהבו בשעת השקיעה
בייניהם חצה גבול,
של שתיי ארצות.
אכפת לי ולא,
זהו שמן לפחות.\

הכאב היה קשה מנושא.
האהבה, זה דבר
שהוא כמו אוויר לנשימה.
ואין מה לעשות עם זה.
לבסוף שניהם, הגו רעיון.
בשעת לילה החליפו את טיבעם!
נסיכת האכפת לי, תתנהג כלא.
והנסיך החוצפן, יהיה מנומס, וקטון.

ההורים המסכנים, לא ידעו מעשה.
הרי ביתם או ביתן מתנהגים להיפך מצו הממלכה,
וזו עבירה, שמוות הוא עונשה!
אז שני הזוגות הגו רעיון.
לחתן את שניהם, לא משנה מה הם חושבים
ולשלוח אותם, אל המרחקים.

וכך כול האהבה התממשה,
וכול מה שהיה, עבר.
הילדים סיפרו על מזימתם,
ובשימחה עברו לארץ רחוקה.
מישם :)