הכותב שלא כתב סופים שמחים

"איה!, צעקתי.אני זוכר את זה עד היום ,איך אחר כך אבא שלי הראה לי את העציץ ,ואמר שהכל בסדר ,הצלחתי לשבור עציץ עם הראש,וזה אומר שיש לי ראש קשה. לא התנחמתי בזה ועדיין המשחתי לבכות." ניסיתי להסביר לפסיכולוגית.
"באיזה גיל זה היה תזכיר לי?" שאלה.
"כשהייתי בן 6" עניתי בעיניים קצת זועפות ,בגלל חוסר ההקשבה שלה.
"ומאז מה קרה?".
"מאז הכל התחיל להתדרדר בחיים שלי.ההורים התחילו לריב.אמא שלי גילתה שאבא שלי בוגד בה.אחותי התחילה להתעלל בי.בגיל יותר מאוחר לא הייתה לי חברה ,שלא לדבר בכלל על חברים" עניתי ,"בצבא גם התעללו בי .במיוחד המפקד המניאק הזה שטרטר אותי כל היום כאילו הייתי סרדין".
"ואתה טוען שכל הדברים זה בגלל המכה בראש?" שאלה הפסיכולוגית בחצי חיוך.
"כן!" צעקתי,חשתי בציניות שבקולה,"כן! ולא רק זה עכשיו בגלל כל החרא שאכלתי בחיים אני לא יכול לכתוב סופים שמחים לפאקינג סיפורים שלי!".
"אתה לא יכול מה?" מבטה היה רציני יותר,היא כנראה הבינה שהיא מדבר אל פסיכופט אמיתי.
"אני הרי סופר.ובספר הראשון שלי "החיים קצרים" כל הסיפורים שלי היו עם סופים עצובים.סתם ככה בלי לשים לב בכלל. והמסקרים?" שאלתי את עצמי בקטנה והמשכתי,"הסופרים מתו על זה ואפילו עיתון 7 לילות נתן לי 5 כוכבים,ואני עכשיו עובד על ספר חדש ואני כותב סיפורים בזרימה אבל מה?.אני לא מצליח לכתוב סופים שמחים".
"ניסית?".
"כן!".
הפסיכולוגית בטח חשבה לעצמה בראש שאני באמת פסיכופט ודווקא אהבתי את העובדה הזו, אולי ככה היא הייתה יכולה לעזור לי.
"אני רוצה לראות" היא אמרה תוך כדי שהיא קמה מכיסאה.
היא הדליקה את המחשב הנייד,שהיה מונח על השולחן הסמוך.
"מה את עושה?!" צעקתי.קצת התחרטתי על זה שצעקתי בכל זאת היא בטוח עושה דברים כדי לעזור לי.
"בוא" היא אמרה לי, וטפחה על מושב הכיסא פעמיים ,כאילו הייתי איזה כלב.
התיישבתי ,ובזמן הזה היא פתחה את ה"וורד" במחשב.
"תכתוב" היא פקדה עליי ,שוב,לא אהבתי את טון הציווי שלה.
" מה?!.את באמת באמת לא מאמינה לי?!" כבר הייתי עצבני לגמרי.
"זה לא שאני לא מאמינה לך.אני רק רוצה לראות" אמרה בחצי היסוס בחצי נסיון להרגיע אותי.
התיישבתי על הכיסא המרופד וכתבתי סיפור על איזה ילד אחד, שפתאום נזכר באקסית שלו ,ונוסע ברכבת לראות מה איתה.
"עצור!" היא מיהרה לאמר מאחורי הגב,"עכשיו תכתוב סוף שמח".
ניסיתי,באמת שניסיתי אבל כשהיא אמרה את המילים האלה "סוף שמח" זה נראה כל כך רחוק ממני.הידיים שלי לא זזו.הן עמדו באוויר כסנטימטר מעל המקלדת,כאילו מישהו תלה את 2 הידיים שלי מהתקרה.
"נו!" ראיתי שהיא כבר מאבדת סבלנות,ואני עוד יותר.
"אני לא יכול!" ניסיתי להסביר בצעקות.
"אתה כן!".
"אני לא!".
"אתה כן!".
היא כבר עלתה לי על כל העצבים.
לקחתי את הפתוח מכתבים שהיה מונח סמוך למחשב הנייד ובתנועה אחת מהירה דקרתי אותה בבטן.
"אני לא יכול לכתוב סוף שמח! ,מה את לא מבינה?!" אמרתי לך תוך כדי שסובבתי את הפותח מכתבים בבטנה.
הנחתי את הפותח מכתיב חזרה על השולחן.
"כמה פעמים אני עוד אלכלך את החולצה כדי שיעזרו לי?" חשבתי.
יצאתי מהחדר.ברחתי.