הכי חשוב בחיים

היה זה יום חם ויבש, השמש הרגישה כאילו היא קרובה מתמיד, ובכול זאת לבשתי שמלה ארוכה, שמלה שחורה וארוכה, הזעתי בכול גופי והרגשתי מיובשת. רק חיכיתי בקוצר רוח לזמן בו הכול יגמר ואוכל לחזור הביתה, כדי להתרפק על ישיבה חסרת מעש תחת משב הרוח הצונן שמופק מן המזגן שבחדרי, מקום שבו כוס קולה עם קרח שצף בתוכה נמצאת בהישג ביד. למזלי, לפחות היה לראשי כובע רחב שוליים שהגן עלי מהחום, צבעו כצבע השמלה וכצבע משקפי השמש שלי.
עמדתי בשולי הקהל, גופתו של הדוד דויד הייתה מונחת בארון על הרצפה מולנו. אחד מקרובי המשפחה, שהיה חבר קרוב של הדוד דויד עלה לדוכן שניצב מול קהל האבלים בכדי לספוד לחברו וקרוב משפחתו. למה לעזאזל הגעתי בכלל?! אני לא יודעת מה אני עושה פה, אני בכלל לא הכרתי את דויד, אבל טוב, שיהיה, משפחה היא משפחה.
קרוב המשפחה שאת שמו לא הכרתי, זה שעלה לספוד, החל לדבר.
"דויד…" הוא החל, "דויד היה אדם טוב… הוא היה חבר טוב… זה זעזע את כולנו כששמענו שהוא נהרג, לא יכולנו להאמין…" כשהוא אמר 'את כולנו', הוא כנראה התכוון לשאר החבר'ה איתם היה נוהג דויד לבלות, שאלה מהם שהגיעו להלוויה הצטופפו אחד על יד השני, כתמיד, ובהו בהוא שספד. הבטתי בהם לרגע, אחד מהם לבש גופיה. מי לעזאזל לובש גופיה להלוויית חברו?! ובכול זאת, קינאתי באותו אדם, אני כול כך רוצה להיפטר מהשמלה המגוחכת הזאת ולהיכנס לגופיה דקיקה ומאווררת… "דויד ידע לנצל כול רגע בחיים," המשיך הסופד, "הוא תמיד היה אומר 'צריך לחיות היום, כי מחר אולי נמות'." חלק מקרובי המשפחה פרצו בבכי כששמעו את המשפט שיצא מפיו של הסופד. "דויד ניצל כול רגע בחיים. אני זוכר איך היינו יוצאים לבר או למועדון, דויד היה השתיין שבחבורה, הוא ידע ליהנות." האיש גיחך, כנראה היה זה בלתי נשלט, כנראה הוא נזכר בימים הטובים ולא יכל להתאפק מלצחוק, לצחוק צחוק עצוב. "הוא אהב כדורגל," הוא אמר בעצב, בעצב ובשיא הרצינות, "בין אם זה היה מהליגה הישראלית, או מליגות מחו"ל, הוא אף פעם לא פספס אף אחד מהמשחקים החשובים." רוב האנשים שהקשיבו, לא הבינו למה המשחקים האלו היו כול כך חשובים שצריך היה להזכיר אותם עכשיו… "אני זוכר את הימים שהיינו יושבים מול המסך הגדול, עם כוס של בירה ביד וצופים במשחק של 'הפועל', דויד היה מעריץ מושבע." הפעם ההוא שספד פרץ בבכי, "דויד, אני לא מאמין איך הלכת ככה!" הוא התייפח בפניה אל ארון המתים שהיה מונח על הרצפה, "אני זוכר איך רק לפני שבוע חגגנו את הניצחון של 'הפועל'. אני לא מאמין שהלכת ככה פתאום." הוא ניגב את דמעותיו בשרוול חליפתו השחורה, ואז ניסה להתאושש ולהמשיך בדבריו. "דויד, כולנו נזכור אותך כאדם שמח שאוהב לחגוג, כאדם שניצל את חייו, אתה אהבת בירה, אהבת כדורגל, אהבת מסיבות…" שאר האבלים היו מוכי תדהמה, זה לא היה הספד, זו הייתה פשוט בושה, 'בירה?!' 'כדורגל?!' 'מסיבות?!' זה מה שיש לך לומר עליו?! תתעורר! הבנאדם מת! כולם רצו לעצור אותו מלהמשיך, אבל לאף אחד לא היה האומץ לומר מילה לסופד המסכן ומריר הנפש שכול פשעו היה שחסר לו קצת טקט, עד שאחת הדודות, דודה רחל השמנה, אותה דווקא הכרתי, אזרה אומץ והחליטה להפסיק את ההספד המביש, למען כבוד הנפטר. "סליחה, שמעון!" היא התפרצה לדבריו בצעקה שהעלתה במוחי אסוציאציה למילה 'שוק', "אבל איך לזה שהוא אהב כדורגל, או בירה יש קשר להלוויה שלו? למה אתה צריך להזכיר את כול זה? יש דברים יותר חשובים בחיים… דויד לא רק אהב כדורגל, הוא גם היה אדם חברותי, הוא היה אדם טוב שתמיד תמך במשפחה ובחברים, הוא אהב לעזור… כדורגל ובירה הם לא הדברים הכי החשובים בחיים!" שמעון, סוף סוף גיליתי את שמו, נראה נבוך, הוא הרכין את ראשו ואז אמר משפט שהדהים את כולנו: "דויד אהב כדורגל ובירה יותר מהכול, ואם זה מה שהוא אהב, אז כנראה שזה מה שהכי חשוב בחיים שלו." ברגע שלאחר מכן אחד מקרובי המשפחה התקרב אל שמעון, טפח על שכמו, החמיא לו על ההספד וביקש ממנו באדיבות לרדת מן הדוכן.
אם לומר בכנות, דויד אכל אותה. מעבר לזה שהוא מת, עכשיו הוא גם ייזכר לנצח כ-'אדם שאהב כדורגל ובירה.'
ואם לומר את האמת, אני דווקא שמחה שהגעתי, למדתי לקח חשוב: לא לייחס חשיבות לשטויות, כי אז יזכרו אותך כשטותניק. לא משנה כמה תיהנה בחיים, כמה מסיבות תעבור, כמה משקאות תשתה, כמה הנאה תשאב מהכול, זה לא שווה את זה, כי בסוף תיזכר כאדם שריכז את חייו מסביב לאלכוהול ולמסיבות, וחודש אחרי ההלוויה שלך, תפשוט השמועה שהסיבה שבגללה נדרסת היא שהיית שיכור.