הכל טוב

הוא הרים את ידו השרירית אל כיווני, לא היה לי דרך מוצא.
הייתי קשורה בכל גופי, ידיי ורגליי שרוטות ופצועות.
עכשיו הוא פצע לי גם את הפנים.
"את תקשיבי לי, זה ברור לך?" הוא צעק וטיפות רוק נצמדו אל טיפות הדם שזלגו מלחיי האדומות.
הנהנתי. כאב לי לדבר.
"את ילדה פשוט מגעילה. הייתי צריך להרוג אותך ואת אמא שלך כשנולדת." הוא נבח.
הרגת אותה כבר. הרגת אותה כשהכנסת אותה להריון. כשהכרחת אותה להתחתן איתך, לחיות איתך חיים שלמים מלאי ייסורים. הרגת את לבה הפצוע ואת נשמתה היפהפייה, שנקרעה כשפגשה אותך לראשונה.
רציתי להרוג אותו. רציתי לקרוע את הגוף החסון שלו לחתיכות. כמו שמגיע לו.
הוא יצא מהחדר, לא לפני שהחטיף לי כמה סטירות על הלחי המדממת שלי.
כאב לי. כאב לי לחיות ככה, בצלו של איש מאיים שאמור להיות אבא שלי. לראות את אמי גוססת בחדרה, נאנקת מכאבים שנגרמו לה ממנו.
לא ראיתי את העתיד. לא רציתי לראות. עוד מעט זה ייגמר. הוא יקנה רובה, יירה בנו למוות ויחיה את שארית חייו בדקירת חפצים דוממים.
הוא חזר לחדר, החזיק סיגריה בידו האחת ובשנייה מכשיר טלפון.
"תקשיב לי טוב, בן של זונה, זאת הבת שלי ואני אחראי עליה. האמא לא מתפקדת הכלבה, מכורה לסמים." הוא אמר לבחור בטלפון.
הבטתי בו בעיניים מלאי דמעות, רציתי לצעוק לעזרה. לא יכולתי.
הוא הצביע לי באצבעו לא לומר מילה וקירב את הפלאפון לפי.
"דברי איתו, מריקה, תאמרי לו שהכל בסדר, שהוא דואג סתם" הוא אמר וסימן לי שיהרוג אותי אם אומר משהו אחר.
"הכל באמת באמת…-" נאנקתי מכאבים, "טוב. הכל טוב." בלעתי את רוקי המעורב בדם.
"שמעת אותה, אין לך מה לדאוג." הוא אמר, עם חיוך על פניו, והתכוון לצאת מהדלת.
צלצול של ניתוק.
"מריקה, תקשיבי לי," הוא התקרב אליי, "את יודעת שאני אוהב אותך, את כל כך חשובה לי,"
לא האמנתי לו. לא יכולתי להאמין.
"אנסטסיה מתה, אמא שלך, היא מתה מדלקת היום בבוקר. אני מצטער מריקה, אבל זה רק שנינו עכשיו. לתמיד."
דלקת. אתה הדלקת.
"אתה רצחת אותה חתיכת שמוק." אמרתי כשדמעות איימו להתפרץ מעיניי.
סטירה. לא רגילה. אחת מצלצלת וכואבת. היא השאירה אותי עם טעם של דם בפה, ועיניים עצומות שלא רצו להיפתח.
"תיזהרי שאני לא אהרוג גם אותך, מריקה. את הילדה שלי, את ברשותי. אז תשתקי." הוא אמר.
הוא סגר את הדלת, כיבה את המנורה הגדולה והדליק מנורה קטנה בצד החדר.
הוא התקרב אליי, פרם את הקשרים בחבל שקשר את נשמתי, שחרר אותי.
"תורידי חולצה," הוא אמר, "תורידי את החולצה המזדיינת שלך כבר!".
הורדתי.
"גם את החזייה, זונה."
הורדתי.
הוא השכיב אותי על מיטת יחיד, גנח מעליי בהנאה.
כאב לי. כאבה לי אחיזתו בידיי. כאבו לי החיים.
עיניי נעצמו, מעייפות, מרעב, מחוסר תקווה.
הן לא ייפתחו שוב.