הכל יהיה בסדר, את תראי…

ראיתי אותה מתפרקת למול עיניי.
בחיים לא חשבתי שאני יזכה לראות את זה. וזה לא שאני רציתי.

היא התקרבה אל השידה הגדולה שלה, השידה מלאת האיפור והתכשיטים, ומנערת אותה. ממש כמו שזה
נשמע, מנערת.
הייתי בשוק. היא בחיים לא היתה עושה דבר כזה בזמן רגיל.
כל מה שהיה על השידה החל ליפול ולהתפרק.אבל נראה שהפעם לא היה לה אכפת.
"שיר, חכי, תחשבי שנייה…." ניסיתי לומר לה, אך היא לא הקשיבה. עיניה נראו כאילו היא עומדת לרצוח מישהו. ידיה החזיקו את שערה הפזור. שערה שהיא תמיד נהגה לטפח ושמור שלא יצא מפרופורציות.
"איבדתי את זה…. זה נעלם. היא לקחה את זה…" זה היה כל מה שהיא מלמלה. היא התחילה לזרוק דברים לחלל החדר תוך כדי חיפוש.
"מה איבדת? תני לי לעזור לך…" ניסיתי שוב.
"זה לא יעזור! כבר חיפשתי בהכל.. זה נעלם. היא לקחה את זה.." שיר פרצה בבכי מחודש וקורע לב. לא יכולתי לעמוד שם ולשמוע אותה בוכה ככה. אבל אני חייבת. אני החברה הכי טובה שלה.
התחלתי לחפש ביחד איתה. עבר זמן רב עד שהצלחתי להוציא ממנה את מה שנאבד לה- או נלקח, כמו שהיא אומרת.
חיפשנו קופסא קטנה בצבע כסף. לקח לי זמן, אך לבסוף ניזכרתי מה היה בקופסא.
התכשיטים שהחבר שלה הביא לה במתנה. עכשו הבנתי לה היא בוכה.
עברנו על המדפים העליונים והתחתונים, חיפשנו בתוך מגירות…
לא משנה כמה זמן חיפשנו, הרצון להודות באמת התחיל לגבור עליי. יכול להיות שהקופסא באמת נעלמה. יכול להיות שהיא כבר לא בחדר שלה.
שיר התיישבה על הרצפה הקרה. חושך שרר בחדר, וזה רק הקשה על החיפוש.
"יכול היות שאנחנו נמצא את זה," אמרתי לה, במעין ניחום (שלא ממש ניחם) וחיבקתי אותה בעוז.
הדמעות שלה נספגו בחולצתי. הרגשתי שעוד שנייה ואני בוכה יחד איתה. לא יכולתי יותר.
הבנתי אותה לגמרי. גם אני הייתי בוכה עם חבר שלי היה קונה לי תכשיטים והייתי מאבדת אותם.
אמרתי לה שתלך לישון. קצת מנוחה לא תזיק לה. עזבתי אותה לכמה זמן. היא נרגעה קצת.
זה טוב.