הכתיבה תרפא את נפשי

"קחי," רון מושיט דף ועט לעברי. צבעו הלבן והחלק של הדף מכאיב לעיני. אני מרגישה מהופנטת למראהו של הדף, שמשחק את תפקידו של כתם לבן בעולם השחור שסביבי. אני חשה כאילו הדף קורא לי, מפתה אותי לכתוב בו כל שעולה על נפשי.
"ליה, מה את ניצבת כך כמו פסל? קחי את הדף," זה כבר לא קולו של הדף שקורא לי כעת, זה קולו של רון שמחזיר אותי למציאות. אני משפשפת את עיני בעצבנות, דפים מדברים אלי- אני מתחילה להשתגע.
אני משיטה לאט את ידי אל הדף. "קדימה, הוא לא יאכל אותך," רון אומר בשעשוע.
מרגע שהעט מתחילה לרשום על הדף, איני מתייחסת לדבר שמתרחש סביבי, לא לקריאתה של אמי, ולא לרפרוף שפתיו של רון על לחיי.
"הכתיבה תציל אותך," אני שומעת קול חלוש ומרוחק, כאילו מגיע ממרחק אלפי קילומטרים ממקום הימצאי. איני יודעת אם הקול שייך להורי, לאחי או לרון… או שאולי שייך הוא לדף שלנגד עיני?