הלא נודע- זן נדיר

הייתי אז רק בת שמונה, אמא שלי באה אלי לספה וניסתה למצוא דרך לספר לי.
"את יודעת… לסבתא היו כאבים חזקים בלב אז הזמינו עבורה רופא ואחרי זמן מה היא הועברה לבית חולים. סבתא לא הרגישה טוב ו…" כבר ידעתי מה זה אומר. עוד מתחילת המשפט. כך מתחילים בשורות רעות.
כך "מרככים" אותן.
אמא אומרת שאני מבוגרת נפשית. שאני רוח בוגרת בתוך גוף של ילדה.
לפעמים גם אני חושבת כך, זה כואב לי.
לדעת שהכלי אצל אחרים נמצא מולם ואת שלי אני צריכה לחפור כדי למצוא. להיות מיוחדת, אבל כמו כולם.
להיות מיוחדת באופן שאני לא רוצה להיות. אני לא שמנה מידי, לא רזה מידי, לא שרה מדהים, אלא רק טוב, לא מצטיינת, אבל לא נכשלת, לא ממוצעת אבל לא מתחת או מעל לממוצע. אני מעין זן יחיד כזה. זן נדיר…
אמא אומרת שאני צריכה להאט. להיות ילדה וליהנות. ללכת אל חברים, לקפוץ על טרמפולינה… איך אני יכולה לעשות זאת אם אין לי חברים?
אם אין לי מישהו אחר מלבד המשפחה? זה לא פייר. להיות הגיבור זה גרוע. לא יוצא מזה שום דבר טוב. רגע התהילה נמשך דקות ספורות ואז חוזרת ההרגשה הריקנית ההיא…
אנחנו כלום, הגיבורים. אנחנו מיוחדים בדרך שאנשים רוצים להיות מיוחדים, עד שהם מיוחדים בעצמם והם לא רוצים את זה.
מישהו צריך לסבול את הייחוד הזה. את הכוח לחזות את העתיד, הכוח לאופטימיות וסלחנות בלתי מוגבלת. צריך לאמן את הכוחות הללו. לפרש את החזיונות, את התאריכים, הצורות, המקומות, האנשים.
מישהו צריך לעשות את ההקרבה הזאת. אבל זו לא אני.