הלכת.. ואני עוד בוכה..

בבקשה, אל תלכי לי, אני זקוק לך. בחיים.
אני זקוק לזמנים שבהם אנחנו היינו מטיילים בשדרה ואת היית מסתכלת על העלים שנשרו מהעץ, ואמרת כמה יפים הם.
לזמנים שבהם היינו ביחד, ואת לא היית חולה.
לזמנים שבהם את תמיד היית איתי, ולא עם הרופאים.
תחזרי. תחזרי אני מבקש.
אני לא מצליח להחזיק אותך בחיים. למה?
אני רק רציתי להגשים את משאלתך, להפוך אותך לאישה המאושרת בעולם…
מה יקרה לי עם תלכי? מי יישאר לי?
הדמעות שלי שוב יורדות, את רואה אותן?
החברים שוב באים לנחם, את שומעת את קולם מדברים?
בבקשה תגידי שכן! שאת עדיין לא הולכת לי!
אני בודק את הדופק וכל פעם הוא יורד קצת, נחלש לך אם כל נשימה.
הזעקות שלי לא עוזרות. התרופות שהרופא הביא לך גם לא.
אני הייה חייב להשלים אם זה?! אם העובדה שאת תעלמי לי?!
אפילו לא הספקתי להיפרד ממך כמו שצריך…
אני עכשיו על הרכבת, אני לא יכול להישאר פה יותר, מצטער.
אני בחיים לא הצליח למצוא מישהי כמוך. יפה ועדינה, טובת לב ועוזרת… את הקסם האישי שלך..יש רק לך. ואין שני לו.
אני יזכור אותך לעד.
תמיד בליבי.