הם ניצחו

העורבים השחורים קרקרו על רקע השמיים מכוסי העננים האפורים אשר נעו בצמיגות מעל הכיכר העמוסה לעייפה באנשים.
'הם ניצחו', אמרתי בליבי, 'נכשלנו'.
הבטתי אל האנשים בכיכר אשר רק כעס וזעם נשקף מעניהם, אך עם זאת גם תקווה קטנה לעתיד טוב יותר. הסכנתי להבין כי גורל זה לא יכול לחול עליי.
עליתי על המדרגה והתפללתי. התפללתי לאלוהיי, אם אכן שומע אותי. התפללתי למען עתיד אחר והתחרטתי על מעשיי.
אני לבושה שמלה לבנה פשוטה שהותאמה במיוחד למידותיי. נראה היה אני מושא ללעג בפני הקהל, והשמלה באה במטרה להראות כי אני נתונה למרותם.
הפסקתי את תפילתי והכנסתי את ראשי אל תוך חבל התלייה, מותירה את צווארי, שעד לא מזמן היה לבן ונקי, לחסדי התליין.
הם הרגו את כולם, אני האחרונה שעליהם להרוג, והם יתענגו על כך לשארית חייהם ויכתבו על כך בדפי ההיסטוריה, על היום בו דוכאנו, היום בו הובסנו סופית.
הבטתי לעבר רצפת הלבנים של הכיכר ושערותיי הפרועות והלבנות בטרם עת החליקו מכובעי שנפל אל הרצפה וצבעו הלבן הוכתם.
גשם קל החל לרדת, וידעתי כי זה הוא סופי. הבטתי בשמיים ונתתי להם לשטוף את זוהמת הכלא מעליי. 'לפחות אני יודעת כי אהיה טהורה בפני אלוהיי לפני מותי', השלמתי עם גורלי.
אט-אט התגנבו אליי האשמות שעליהן חזר הכומר. רוב האשמות היו סתמיות ואוזניי נשארו ערלות לגביהן, עד אשר הגיע הכומר להאשמה הנוראה מכל – בגידה.
המילה הכתה בי והעבירה צמרמורת בגבי והבנתי כי הגשם שיורד לא בא כדי לעזור לי להיטהר, אלא כדי להעיב על נשמתי ולחללה אף יותר.
"… ובזאת את נידונה למוות", הכומר אמר בקולו המעוות.
עצמתי את עיניי בחוזקה וחיכיתי כי התליין ימשוך את המדרגה מתחת לרגליי. קיוויתי כי היום הזה יגיע מאוחר יותר, או בכלל לא. קיוויתי כי אלו הן תחושות שקר, ואיני נמצאת כאן ומרצה את עונשי. קיוויתי כי מעשיי ודברי היו אחרים, אך כל התקוות נמוגו.
שמעתי את ידית העץ מתחילה לזוז וידעתי כי בתוך שניות מעטות אני אתלה בכיכר, לעיניי כל ההמון הזועם, ולאחר מותי קריאה תישמע דרך כל דפי ההיסטוריה:
תחי צרפת