המארש

אצבעותיו הדקות נעו מעצמן, מוחו לא התרכז בקלידים, רק במוזיקה.
האורגן היה שחור ולבן, הקלידים עשוים שנהב איכותי. ממש תענוג. והמארש היה יפיפה, אך כל כך קודר. ממש כמו הילד שניגן אותו.
מים החלו לטפטף על הקלידים. שלולית קטנטונת ועגולה כל פעם. מעטפת של מים שנשארה ככיפה סגורה.
עד שהאצבע שלו פוצצה אותה, היא לא השמיעה קול. רק התפזרה והפכה מטיפה עגולה לשלולית פשוטה וחסרת חן. אך הוא לא יכל להפסיק לנגן, אצבעותיו זזו כמו על דעת עצמן. המשיכו בדרכן ללא כל עניין בהאם הן הורסות כיפת מים או לא.
עכשיו גם הרגליים שלו הצטרפו למאמץ, לחצו על הדוושות. הפכו את המארש המהודר לדרמטי יותר ואפל יותר. הצינורות הארוכים שחררו את הצלילים הכבדים, כמו בועות גדולות של מים כבדים וכהים. בועות שהתפוצצו והתיזו עוד מים על הקלידים, ועל דשי שרוליו השחורים. מקטרונו קושט בפסים כסופים לאורכו, ומתחתיו נראתה חולצה כחולה, כהה כדם הנסיכים.
המראש הפך לכמעט מפחיד. הצלילים הנמוכים היו צעדיה של המפלצת הבאה לתפוסו, ולו יפסיק לנגן צעדיה יפסיקו והיא תגיע ליעדה. אך המוזיקה כבר לא הייתה נעימה לאוזן, היא עדיין הייתה יפיפייה אך רועשת וקודרת מידי מכדי שיהיה ניתן להנות ממנה באמת ובתמים. פעימות ליבו האיצו מרוב פחד מפני המנגינה עצמה, מפני המפלצת. זיעה החלה לזלוג על מצחו, על עורפו, וכל טיפה שטיפטפה על הקלידים כבר נרמסה לפני שהספיקה אפילו להיות יפיפייה. ידיו זזו לאורך הקלידים, מצד לצד בשניות. כל אחת מהן ניגנה מנגינה מסובכת אחרת ושתיהן השתלבו ביחד למארש המבעית. רק הקצב נותר קבוע, קצב הצעדים של המפלצת המחרידה. כתפיו החדות היו מתוחות, וידיו התרוממו בהכנה ללחיצה אחת אחרונה, לאקורד הענקי האחרון. זה שיתן למפלצת אישור לתפוס אותו, זה שיכריח אותו להבין שהמים על הקלידים היו הדמעות שלו.
בחבטה אחרונה נשמע הצליל המפואר, והילד התנשף בחליפתו החונקת.
ידה של המפלצת הונחה על כתפו.
"זה היה יפיפה." היא אמרה. לאט לאט הוא הסתובב, והביט הישר אליה, לעיניה.
הישר לעיניה של המוזה שלו.