המסתורין בין זרים

02/01/2016 702 צפיות אין תגובות

חלק מזה עוד זכור לי. מה שלא זכור לי, אני פשוט אשמיט. או שאני אמציא, לא יודע. נראה כבר מה יהיה.

ערב שישי. בבית, כמו תמיד, מחכה לשעה שבה אצטרך לצאת. אני מאורגן, הכלב מאורגן, הבית מאורגן. הכל מאורגן. ואני – מרוגז. שוב, אני צריך לצאת עם אישה שהאבא שלי דפק לי. אני לא מבין למה, בכלל. אני סיימתי את כל המחוייבויות שלי כלפיו. הוא כל כך אנוכי – רק בגלל הלקוחות האלה שלו.

לקחתי את המפתחות למכונית, בדקתי שהכלב מחוץ לבית, קשור לבית הקטן הזה שלו, זה שבניתי לכלב הקודם שלי, כשהייתי בכיתה ח'. הכלב הזה היה כבר זקן, בן סביבות השתיים-עשרה שנים. כשאני מסתכל אליו, אני רואה את העצב שבפניו, על הטראומה שחווה: לראות את אביך נדרס מולך, זה בהחלט לא נחמד.

יצאתי מהבית, נעלתי אותו, הפעלתי את הדבר הזה שמצפצף. אני לא רואה שום דבר טוב בזה. באמת שאני לא רואה. אם מישהו כל כך נואש לגנוב מהבית שלי, שיגנוב – מה איכפת לי. יש לי מספיק דבר בתוך-תוכי, אני לא צריך את החומר הזה. אני ממש לא אדם חומרני, אבל אני משתמש במה שאני חייב לשם מיחייה. וכל מה שאני צריך, זה הרי בעבודה שלי. וזאת – מחוץ לבית שלי, מחוץ לתחום השמירה שלי.

התנעתי את המכונית. והנה תקלה ראשונה: המכונית לא רצתה לעבוד. הביטאל שלי, היקרה, השחורה והמגניבה – פסקה חייה. טוב, אמרתי לעצמי, אין מה לעשות – אני חייב להגיע בקרוב.

חזרתי לבית שלי במהירות, עם הצפצוף הארור הזה, ולקחתי את המפתחות האחרות, של המכונית שאבי נתן לי במתנה לפני שבוע ימים, ביום הולדתי. אפילו לא נגעתי במכונית.

התחלתי לנסוע לכיוון בית העלמה היפהפייה שאבי תקע לי. לא יאומן, תמיד תוקע לי כאלה, בתקווה שמישהי תמצא חן בעיניי. בעבר אף תקע לי פגישה עם גבר. מפני שלא יצאתי יותר מפעם אחת עם מישהי שהוא תקע לי, הוא בטח התחיל לחשוב כי משהו לא בסדר איתי. הוא אף היה גלוי איתי פעם – הוא אמר לי: "אם רק הייתי בגילך, ולא הייתה לי האימא הזאת שלך…" היה בא לי פשוט לתקוע לו אגרוף כבר שם, "הייתי יוצא מיליון ואחד פעם עם כל אחת ואחת מהבנות האלה. תאמין לי, אתה, יש לך מזל." אמר וחייך. אם הוא לא היה מסתובב, הייתי לוקח את מקל ההליכה שלו ותוקע לו אותו בראש. בחיי, כמה שהוא מציק.

ובחזרה לפגישת הערב: האישה הזאת גרה כחצי שעה נסיעה ממני. סביר היה להניח שהיא תיהיה מבית טוב, כרגיל, כזה – מפואר. אבל, תתפלאו. היא לא. לשם שינוי – היא הייתה מבית צנוע באמת. כזה, בבניין רב קומות. הרבה זמן לא הייתי בבניין כזה, שגרים בו. היחיד שראיתי, בחודש האחרון, היה של העבודה שלי.

נכנסתי ללובי של הבניין וראיתי הרבה כפתורים מהצד, עם שמות משפחה ליד כל כפתור. מצאתי את שם המשפחה של האישה ולחצתי. תוך שניות ספורות ענה לי קול מגמם: "כ-כן? מי זה?" ענה הקול. הוא – הקול – היה כל כך רך. בחיי, בחיים לא שמעתי קול רך כל כך.

"תומס וולפונס," עניתי במהירות. באמת התרגשתי. ממש רציתי להכיר את האישה הזאת. בעצם, אני כבר התחלתי לחשוב על הגיל שלה. בדרך-כלל, הגיליים שהאבא הזה שלי תוקע לי הם סביבות העשרים וחמש או משהו כזה.
"אני מ-מייד יורדת!" צעקה בהתרגשות. אפשר היה להבחין, כבר בקולה, כי חיוך גדול על פנייה. זאת פרסה חיוך על פניי. לראשונה, לאחר עשר שנים, אישה פרסה חיוך בפניי.

אימא שלי נפטרה. אז, אתם בטח שואלים – מי זאת שעוצרת את אבא שלי. הוא לא שוכח אותה. הוא חי באשלייה. הוא מאמין שהיא עוד בטיול שבו נפטרה. הייתה תאונת דרכים קשה. אני יצאתי מזה במהירות, אבל הוא תקוע.

האישה לא הייתה אישה. היא הייתה ילדה. בת לא יותר מעשרים. באמת, אני מתפלא מה אבא שלי חשב כשהוא תקע לי ילדה בת לא יותר מעשרים, כשאני בעצמי בן לא יותר משלושים ושלוש.

"אז נלך?" שאלתי אותה. וונאסה היה שמה. הושטי אליה יד עם חיוך. לראשונה אני עושה את זה. והיא – לקחה אותו במהירות, עם ידה. וכמה שידה הייתה רכה – לא יאומן. עברה בי צמרמורת. אני כמעט בטוח שוונאסה הרגישה בצמרמורת, אבל לא אמרה דבר. אני מקווה שהיא הרגישה. לא יודע למה. אני פשוט מקווה.

והיא, כל כך יפה – שיערה הרך. לא ברור היה אם חום היה, או שחור. הוא היה מתולתל. לא היה. הוא עוד מתולתל. עד היום. ככה אני מאמין.

פתחתי בפנייה את דלת המכונית. היא לא ענתה. לא דיברנו הרבה. לא היה צורך. הכל היה במבטים. הכל. והיא, כל כך תמימה, לא יאומן שהאבא שלי באמת הצליח לעשות טעות – להכיר אותה לי.

"אז מה את עושה למחייתך?" שאלתי אותה. בכל זאת, האווירה המתוחה הזאת.

הלילה היה ארוך והאורות כל כך זוהרים מעלינו. הירח מלא וזוהר על פנינו. קשה היה להבחין בשחור כלשהו בשמים, מרוב הכוכבים שזהרו והטילו את אורם על המסתורין והמלנכוליה שבינינו. מלנכוליה של ניכור. כל כך רצינו לאחוז ביד, אחד של השני, אבל לא יכולנו. ההגה עצר בינינו. טוב, אני לא אדבר בשם וונאסה. אני רציתי לאחוז בידה. אני לא יכולתי. ההגה עצר אותי.

"אני לומדת עכשיו לתואר ראשון של פסיכולוגיה."

זה שבר אותי. כל כך שבר אותי. איבדתי שליטה למחצית השנייה – המכונית פנתה הצידה. לקח לי מעט זמן לסדר מחדש את הכיוון, אבל לבסוף, כשהצלחתי, עניתי.

"את מה? פסיכולוגיה? לא יאומן. עכשיו הכל ברור. אבא שלך פסיכולוג, נכון?" שאלתי אותה ברוגז. זה היה ברור לי שהאבא שלי תקע לי עוד בת של פסיכולוג – של איזה מכר שלו, או איזה עמית לעבודה.

"לא. למען האמת, לא. הוא רואה חשבון," ענתה. "אני פשוט ממש אוהבת פסיכולוגיה אצל ילדים. אני ממש אוהבת ילדים. אתה לא אוהב ילדים?"

לא יכולתי לעצור את עצמי. צחקתי. לא יותר מידי, לא השתגעתי. אבל צחקתי.

"אני מבינה שאני משעשעת אותך," אמרה עם חיוך של ניצחון.

"לא, לא. אל תקחי את זה ככה," ניסיתי להחזיר מעט את האווירה ההיא, המסתורית. "אני פשוט עברתי לא מעט בתור ילד. זה נראה לי מעט מוזר שזה הגיע לזה. שאני יוצא עם פסיכולוגית ילדים."

"אני מאמינה בגורל. אתה?"

"אני מאמין בזה שאני קיים. את?"

"אני מאמינה בהווה ובעתיד. אתה?"

"אני מאמין בך."

כל כך השתוקקתי להגיד את זה. אני באמת התרגשתי מהשיחה הזאת, כמו שלא התרגשתי זמן רב. באמת שהתרגשתי. ממש התרגשתי.

"אז לאן מועדות פנינו בערב שישי זה?" שאלה וונאסה בחיוך, אחרי מספר דקות של שקט. האווירה חזרה. כל כך כיף היה. באמת שהיה כיף. ממש כיף.

"יש מסעדה שאני הולך אליה בדרך כלל; אני מתכוון לנסוע לכיוון ההפוך." אמרתי והעפתי מבטי מהכביש לרגע, בלי חיוך, אל עבר וונאסה. לא יכולתי להזיז עיניי מעינייה הירוקות, הבהירות האלה. אני מת על העיניים האלה. רק עכשיו שמתי לב לזה – כמה שאני אוהב נשים עם עיניים ירוקות בהירות. כל כך הרבה עומק. לא יכולתי להזיז את העיניים שלי, בחיי. פשוט לא יכולתי. חזרתי בראשי על המשפט שפלטי זה הרגע, להמשיך את המשפט. אבל לא יכולתי. לפתע נזכרתי שאני עוד נוהג. החזרתי את מבטי אל הכביש ושמתי לב שהרגל שלי החלה להתרופף מעל לדבר ההוא שמניע את המכונית. המכונית האיטה, אבל לא היה איכפת לי. "הכיוון השני של העיר – מתאים לך?" הוספתי. הייתי חייב לערב אותה בהחלטה. זה לא היה ג'נטלמני ממני. או משהו, לא יודע.

"אם זה מתאים לך…" אמרה, לקחה יד אחת משלי שעל ההגה, ואחזה בה בחוזקה. "זה מתאים לי."

לא יכולתי יותר. הנשימה שלי נעצרה. פשוט נעצרה. לא יכולתי לנשום. הנשימה שלי נלקחה עם היד שוונאסה לקחה ממני. לא יכולתי, פשוט לא יכולתי. בשביל לקחת נשימה, הייתי חייב להשתעל, אבל הייתי צריך יד. הייתי צריך לבחור בין היד שעל ההגה לבין היד שבין ידייה של וונאסה.

פעלתי במהירות: השתעלתי על הכתף, מבלי להסיר את מבטי מהכביש. זה כל כך הדהים אותי, דרך הפעולה שלה. כל כך.

והיא, הייתה רק עם חיוך. לא ראיתי את זה, אבל הרגשתי. כל התחושות שלה עברו דרך הידיים הרכות האלה שלה, שנוגעות עכשיו בשלי.

היגענו ליעדנו. לקחתי, בכובד לב, את ידי מבין ידייה של וונאסה. היה לי מאוד מאוד קשה, אבל עשיתי זאת. מילמלתי לעצמי, "ועכשיו – להחנות", כדי שהיא לא תחשוב שאני בורח ממנה, ברגע שאני לוקח את ידי בחזרה. הלב שלי דפק כל כך מהר. לא רציתי שהנסיעה תסתיים. אני כבר שיערתי לעצמי מה יקרה לאחר הארוחה הזאת: נסיעה ארוכה ארוכה לאורך חוף הים השקט. זה כל כך מתאים לי עכשיו. אבל גם יתאים לי איזו ארוחה קלה, עם עינייה של וונאסה הבוחנות אותי ועיניי הבוחנות אותה.

יצאתי מהמכונית במהירות. וונאסה כבר פתחה את דלתה שלה, אבל מיהרתי לכיוון דלתה: פתחתי אותה לרווחה, הושטי יד לוונאסה וזאת החזירה לי בשתי פעולות: חיוך ותמיכה בידי, בכדי לקום ממקומה. ואני: רק החזרתי בחיוך.

אבא שלי נשאר בצד, במחשבות שלי. כבר לא חשבתי על האבא שדפק לי אישה. חשבתי לי על אבי שלי, שהכיר לי אישה. הודתי לו מעומק ליבי, רק על חצי השעה האחרונה.

החנתי בחנייה פרטית, מחוץ למסעדה. לא הייתה זאת מסעדה מפוארת. לא היכרתי אותה, אבל לא חשבתי שתיהיה בעיה. זאת לא הייתה מסעדה בשרית, אבל גם לזניה לא תזיק לי עכשיו. אני דווקא אוהב גבינות. זה מזכיר לי חלב. אני אוהב חלב. בעיקר קפה. קפה היה יושב לי טוב עכשיו.

"שולחן לשניים," הזמנתי מהסדרן.

"יש לכם מזל," אמר הסדרן ורשם בדפו עם חיוך, "בדיוק זוג קם."

הזוג התקרב אלינו. אני לא האמנתי למראה עיניי. אבי. אבי שלי. האבא שלי. האבא הדפוק שלי. עם אישה. אישה אחרת מאימא שלי. הוא יצא עם אישה אחרת מאימא שלי. בלי בושה. לא יאומן. כל כך דפוק. כל כך, כל כך דפוק.

"מה…" התחלתי לומר, אבל הגרון שלי נחנק. נשרט. השתעלתי. "מה אתה עושה פה?" הפנתי את השאלה שלי לאבא שלי. הוא היה מולי, מודהם, בדיוק כמוני. עינינו נפגשו זו בזו.

"אימא?"

הסתכלתי אל וונאסה. היא הייתה מודהמת כמוני. היא הסתכלה אל האישה שעמדה ליד האבא שלי. הסתכלתי אל האישה. היא לבשה שמלה אדומה, ארוכה, שכסתה את כל רגלייה, אבל השאירה מקום להסתכל על כפות רגלייה, העומדות על עקבים. הלבוש דמה לזה של וונאסה, אבל וונאסה הייתה עם מעיל מעלייה. והעיניים. העיניים הירוקות! המדהימות האלה! שוב פעם, נפגשתי בהן!

"אימא?" הזדעזעתי. "זאת אימא שלך?" עיניי ריחפו בין וונאסה שהזדעזעה בעצמה, לא הפסיקה להסתכל אל אימה, בין האבא הזה שלי, שרימה אותי, שהסתכל הצידה בהכנעה ובין האימא הזאת, עם העיניים האלה. שפשוט הסתכלה אל וונאסה. לא ידעתי מה להגיד.

"בואי נלך מפה, וונאסה," אמרתי, לקחתי את היד של וונאסה והתחלתי לגרור אותה אל עבר המכונית. הרגשתי יד של מישהו תופסת לי את היד – תופסת בחוזקה. הסתובבתי וראיתי את האבא שלי.

"תן לי להסביר," ניסה. לא רציתי להקשיב.

"אתה בן חמישים ושש. מה אתה יוצא עם אישה בת ארבעים, אבא?! אתה צריך לנוח בבית, לתת לי לטפל בך!" צעקתי עליו. לקחתי את היד שהוא לקח ממני, והמשכתי למשוך את וונאסה איתי, למכונית. פתחתי את הדלת בשבילה, והיא נכנסה מהר. היא הבינה שאני לא במצב כזה, בשביל לדבר יותר מידי. האווירה השתנתה לגמרי. האבא שלי דפק אותי עם הבת של החברה הצעירה שלו, בטח בשביל שיהיה איזשהו קשר. איזשהו קשר, בין המשפחות האלה. בעלות העיניים האלה. התפוח לא נפל רחוק מהעץ – אם הוא אוהב עיניים ירוקות בהירות, כנראה שגם אני אוהב.

נכנסתי מהר למכונית שלי והתחלתי לנסוע. מהר. כל כך מהר. לא אמרתי כלום. באמת שלא אמרתי כלום. לפחות לא במכונית. לא רציתי. אבל פתאום הבחנתי במשהו ששבר לי את הלב. העיניים האלה. אלה שאני כל כך אוהב. עם דמעות.

וונאסה בכתה לידי. בכתה כל כך. כל כך כאב לי. עצרתי את המכונית בצד וחיבקתי אותה. כל כך חזק וכל כך צמוד. נישקתי לה על הראש והשענתי את הראש שלה על החזה שלי. כל כך כאב לי.

התחלתי להרגיש את החולצה שלי רטובה, אבל לא היה איכפת לי. דווקא אהבתי את ההרגשה של הרטיבות על החולצה, אם זה בא מוונאסה. זה נתן לי הרגשה שהיא נותנת לעצמה להיפתח אליי ולבכות לידי. למרות שלא היכרתי אותה יותר משעה, למרות זאת – אני לא יכולתי להפסיק לחבק אותה. הרגשתי שאני מחבק מישהו שאני הכרתי לפני הרבה זמן. לא מישהו, מישהי. לא ידעתי מי. קשה היה לי לתת לה ללכת. שמעתי דפיקה מהחלון.

הפנתי את המבט שלי אל עבר החלון וראיתי את אבא שלי. כנראה שהוא השיג אותנו. לא רציתי שהוא יראה את וונאסה ככה, וכנראה שהיא עוד לא שמה לב אליו בעצמה. לא רציתי שהוא יהיה באותו המקום באותו הרגע. דאגתי לוונאסה יותר משדאגתי לו. לא היה צריך להגיד יותר מידי בשביל להבין את מה שהתרחש באותו המקום באותו הרגע – האבא שלי רצה להחזיר את וונאסה לאימה ואותי לביתי. אבל זה כבר היה בלתי אפשרי. מהרגע שבו וונאסה השמיעה את הקול הרך שלה בלובי של הבניין שלה, אי אפשר היה לחזור אחורה. פשוט אי אפשר היה.

נישקתי פעם אחת נוספת את וונאסה על ראשה ועזבתי אותה. מתברר שהיא עוד לא הייתה מוכנה לעזוב אותי. היא המשיכה לחבק אותי, למרות שאני התנעתי את המכונית והתחלתי לנסוע. הדפיקות של האבא שלי כבר ממש הציקו לי.

הפלאפון שלי צלצל. הצלצול ששמתי היה של שיר שכתבתי וניגנתי על הגיטרה החשמלית שלי. כל כך שנאתי את השיר הזה, באותו הרגע. היה זה שיר שקט ורומנטי. כזה, של התאכזבות.

עכשיו הכתיבה שלי איטית. כמו הליכתו של צב.

ראיתי.

ראיתי את המכונית.

המכונית של אבי.

אבי שלי.

היקר.

בראי.

והמשאית.

דורסת זוג.

את אבי שלי.

ואימה שלה.

והיא לא שמה לב.

ואני שמתי לב.

ושתקתי.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך