המערה

התיישבתי על ספה שחורה, בכוך אפל.
תאורה מסכנה חלשה מהתקרה, מולי היתה טלויזיה ישנה ושחורה שנבלעה בצללים, ולמרגלותי היה שטיח ירוק מצמר אוורירי, מהסוג שנתקע בכיסים אחרי כביסה.
על השטיח היה שולחן קטן, חום וישן. כמו שיש בבית של סבתא, שהגישה עליו עבורי תה ופיצה במיקרו מול הטלויזיה, כשהייתי קטן, ולפעמים גם חולה והיא רצתה לפנק אותי.

חיכיתי למשהו. בלי שאבין איך ומתי, היא התישבה מולי. זה נראה לי ברור מאליו, ועם זאת הישג, שהיא כאן לידי.
המנורה נידנדה את הצלליות בחדר.
"היי" אמרתי לה.
לא נראה שהיא היתה שמחה לראות אותי.
"היי". היא ענתה בקול חלוש ומבויש.
כן, אין לי ספק שהיא לא שמחה לראות אותי.
"מה את עושה?" שאלתי.
היא השתובבה עם כוס תה בידה. לא ראיתי שזה תה, אבל ידעתי, שהיא שונאת קפה. היא תמיד שתתה את תה בסגנון אנגלי עם קצת חלב וכפית סוכר. היא מיקדה עיניה בספל הלבן.
"התקבלתי לתואר שני, בצפון קרוליינה. עם מלגה". היא ענתה.
"זה מצוין, אני שמח בשבילך". לא באמת שמחתי, אבל ידעתי שזה הדבר הנכון.
"תודה" היא ענתה.
"את ממשיכה לשחק?" שאלתי.
"כן" היא ענתה, "הבנות התגעגעו אליי".

יצאתי משם.
כל הזמן, נכנסתי ויצאתי.
כל פעם דיברנו, לפעמים על דברים שמחים, ולפעמים על דברים שמחים פחות. אבל לא על דברים עצובים מדי, המקום הזה היה מדכא גם ככה.
ניסינו לעודד אחד את השני.
האמת היא שאני הייתי מאושר לראות אותה בכל פעם ורציתי להשאר שם איתה, או לפחות להמשיך לבקר אותה מפעם לפעם כל היא מרשה לי, אפילו כשהיה פחות שמח.
היא תמיד היתה שם, ואני פה.
אבל כל פעם שאני נכנס לחדר האפל ההוא, אני רואה אותה מולי ומתמוגג.

"אתה לא יכול לבוא לפה יותר" היא אמרה.
"אתה עושה נזק לשנינו".
"למה?" בכיתי.
"אתה צריך להמשיך הלאה".
"אני לא רוצה".

היא נעלמה.

נשארתי לבד.
השולחן רעד, ועליו כוס תה, כמעט ריקה מרצדת וחורקת.
המנורה התנדנדה בפראות.
הקירות רעדו בתנועות של שרירים מתאמץ.
לפתע הכל נרגע, והקירות נשמו לרווחה.
הקירות כיריעות בשר, עטירי ורידים אדומים שבהקו למרות החושך, ועד כה, נבלעו באפלה.
הרקמה בלעה אותי כל פעם.

פקחתי עיני ויצאתי מהחדר, ללא דלת.
כל מה שרציתי זה שוב לראות אותה.
כל מה שרציתי, זה לחזור, למערה.