הסוף

"למה?" שאלה הילדה את אמה.
ילדה פעוטה, בת חמש או שש. שיער לה שופע, בלונדיני עם גוונים ועיניים לה ירוקות, נוצצות משמחת חיים.
השמיים היו בהירים בתחילת היום, וכמו מחוברים למצב רוחה של המשפחה, האפירו וכוסו עננים שחורים.
"למה?" שאלה שוב, מעט חסרת סבלנות.
מסביב לחצר ביתה היו עצי דקל גבוהים שהצילו מהחום הכבד, עצי פירות הדר ושלל מגוון פרחים הקיפו את החצר השקטה.
דשא ירוק בוהק כיסה את האדמה הלחה ונרמס על ידי בני האדם הענקים.
"תפסיקי" אמרה הילדה.
"אני לא אתחנן" אמרה.
אמה הבוכה הסתכלה עליה בכאב. הסכין עדיין בידה. היא ישבה על הנדנדה השחוקה שהייתה קשורה אל עץ האלון הגדול.
"זה בגללם נכון?" שאלה הילדה.
"בגלל האנשים האלה שלא אוהבים אותנו? שלא אוהבים יהודים?" שאלה.
אמה לא ענתה. "אז… זה בגללי?" שאלה בקול רועד. "אני לא פוחדת!" צעקה. "אני לא ילדה קטנה!" אמרה בכעס.
הסכין הורמה מעט. "אמא…" לחשה הילדה ובקולה נשמע אומץ מהול בפחד.
"הכול בסדר. אני בסדר." אמרה הילדה בניסיון נואש וחסר תכלית להניע את אמה ממה שלא עמד לקרות.
"אם זו לא בגללם ולא בגללי, אז בגלל מי זה?" שאלה הילדה.
אמה חייכה מעט. "בואי הנה דרי" ביקשה. הילדה פסעה בזהירות, רומסת אט אט את הדשא הירוק.
מבטה לא נע ולא זע מאמה השברירית.
"אפשר לעזור לך" אמרה הילדה.
"אף אחד לא יכול לעזור לי" ענתה אמה.
"אני צריכה אותך" אמרה הילדה בתחינה.
"את תהיי בסדר" השיבה.
"אז עני לי רק על שאלה אחת." ביקשה הילדה.
"מה?" שאלה האם.
"למה?" שאלה דרי.
"בגללי" ענתה אמה.
"מה זאת אומרת?" שאלה דרי.
"תביני כשתגדלי" אמרה אמה.
"זה לא פייר!" צעקה דרי.
"החיים לא הוגנים" אמרה אמה.
"אמא בבקשה…" התחננה הילדה.
"את רוצה לבוא איתי?" שאלה אמה.
"אבל מה עם אבא?" שאלה דרי.
"אבא חזק" ענתה אמה.
"קדימה" אמרה והורתה לה לשבת לידה.
הילדה פסעה ללא רצון על הנדנדה הצמודה והתיישבה.
"מה עכשיו?" שאלה דרי בפחד.
"עכשיו מחכים" ענתה אמה.
"מחכים למה?" שאלה דרי.
"לסוף"