העיר הלבנה

החורף הקר לא שיקף את המתיחות הלוהטת ואת המלחמה הקשה שהתקיימה בין שני המחנות.
האדומים תקפו ראשונים. צבא של כמאה אלף חיילים פרץ את חומות העיר הכחולה והחל לטבוח באנשים, זקנים כצעירים, נשים כגברים. אך אל תחשבו שהכחולים הם כל כך טובים. שבוע לפני פרוץ המלחמה נתפסו חמישה מרגלים כחולים בעיר האדומה. למעשה כך הכל התחיל.
בתחילה הצבא הכחול, שלא היה ערוך למלחמה בסדר גודל שכזה, לא הצליח להגן על העיר ועל תושביה. רק לאחר כמה שעות של התארגנות הם הצליחו להדוף את צבא האדומים מחוץ לעיר ולהציל את העיר ואת תושביה מחורבן. במהלך הימים לאחר תחילת המלחמה התבצרו שני המחנות, זה לצד זה – הכחולים בעיר, והאדומים בשוחות שבנו בשדות שהקיפו את העיר הכחולה. כל המפקדים הגיעו לשטח כדי להעריך את המצב אך אף אחד מהצדדים לא התכוון לוותר לשני. אף אחד מהצדדים לא היה מוכן להתפשר ולשבת ולקיים משא ומתן. כולם ידעו שזוהי הולכת להיות מלחמה קשה, ארוכה ועקובה מדם.
בינתיים, בעיר הלבנה צפו שני אנשים במסך הטלוויזיה. הגבר כחול והאישה אדומה. העיר הלבנה הייתה המקום שבו כולם שווים, בלי הבדלי צבע ומין. שתי הנפשות הצעירות החליטו כבר שהיו קטנים שכאן הם רוצים לחיות בעיר שבה הכל אפשרי, בעיר שבה הכל טוב. אין מלחמות, אין מרגלים, אין פיגועים ואין נפגעים.
לאור הטלוויזיה המעומעם, ידיהם של הנערים המאוהבים נפגשו ומבטיהם הצטלבו זה עם זו. המלחמה גרמה להם להתחיל לפקפק בעקרונותיהם ואחד בשני וכעת, בראשם, נשאלו שתי שאלות:
האם יש סיכוי לשלום?
האם יש תקווה לאהבה?