הפסקת סיגריה

אני מכור.
אני מודע לכך שאני מכור. מכור להפסקות סיגריה. אני מכור וטוב לי.
כל כך מכור שאני כבר לא טס יותר טיסות ארוכות, מאז שהחלו לאסור על העישון.
איך אני אמור לצאת להפסקת סיגריה בלי לעשן?
תבינו, ההתמכרות הוא לא לעישון, הדחף שלי לעשן הוא לא להירגע, או חלילה בשביל דיאטה, אלא שאוכל לברוח מהשגרה, לברוח אפילו לרגע.

אני מעדיף להיות בחברת אנשים כשאני בהפסקה. יש משהו מדהים בקבוצת אנשים שמעשנים יחד. יחד אבל לבד. גם אחרי שהשאלת מאחד מהם את המצית, אין את הדחף לדבר, כל אחד עסוק בסיגריה שלו. זה מדהים, כי לא משנה עם מי, לא משנה איפה או מתי, תמיד תהיה חלק מהשיחה כשאתה מעשן. גם כשאתה שותק או בקרבה של אנשים שלא ראית מעולם. פשוט כמה דקות של עצמך עם אחרים.

היו תקופות שניסיתי להפסיק, סיגריות זה חרא, אני יודע.
הזהירו אותי לא מעט, אמרו לי לחשוב על העתיד.
אבל מי באמת חושב על העתיד, אתה חי את הרגע, והרגע תמיד מלא בעשן.
גם איך אפשר לצאת להפסקת סיגריה בלי סיגריה?
בתקופת הצבא זה לא היה אפשרי להפסיק, הייתי מעשן כמו קטר. שנאתי את התפקיד שלי,
אז הייתי יוצא להפסקת סיגריה בתדירות גבוהה. ככה שרדתי את השלוש שנים הארורות.

הבריחה הקטנה באמצע יום עבודה הייתה חשובה, כמה דקות של לשבת עם עצמי, אני ופיסת נייר הזאת, חושב על כל דבר, ולפעמים מנסה לא לחשוב.
אני יודע שסיגריות הורגות, אני באמת ניסיתי להיגמל, ניסיתי הכל, באמת.
חבר מהעבודה המליץ לי על מסטיק אז ניסיתי כמה ימים הפסקת מסטיק.
זה היה רעיון גרוע, בכלל לא מצאתי קבוצה של אנשים בהפסקה שלועסים מסטיק ביחד.
בנוסף כשאתה לועס מסטיק לבד אנשים לא רואים שאתה עסוק, אז אחרי כמה זמן אתה לא מבין מה הטעם.

עכשו במבט לאחור אני מבין שטעיתי, עכשו כבר שמאוחר מידי, כבר תקופה ארוכה שיש לי קשיי נשימה, חשבתי שהמצב ישתפר והמשכתי בשגרה עד שלא יכולתי כמעט לנשום.
החלטתי ללכת להיבדק, ידעתי שיש לי סרטן ריאות, שמעכשו אהיה חייב להפסיק.
ידעתי שזה סוף כל ההפסקות, ונשארו כמה דקות עד שהדוקטור מגיע, אז הייתי חייב, הפסקת סיגריה, אחרונה, לתמיד.