הפקק בלווינסקי

היינו בפקק בלווינסקי.
נסענו בדיוק באוטובוס לכיוון שוק הכרמל אך באמצע שיחתי עם מאיה לא יכולתי שלא לשים לב למאורעות שלכדו את עיני.
ראיתי אדם כבן 37. הומלס. הוא ישב ישיבה מזרחית על מזרן קרוע כשקיות אשפה אפורות המאכלסות בתוכן זבל ופיצ'יפקעס מקיפות אותו. מעניין אם הוא ניסה למכור את הפיצ'פקעס האלה בשביל תמורת אוכל או סמים. רציתי לרחם עליו אבל הנחתי שהוא לא זקוק לרחמים ממני או מכל אחד אחר.
ראיתי אישה עם שיער בלונדיני בהיר בהיר (אפשר היה לקרוא לו שיער לבן עם מעט בלונדיני בעצם). אודם אדום מרוח ברשלנות על שפתיה וסיגריה בידה. היא ישבה ישיבה כפופה כזו; כפות רגליה על הדשא היבש וישבנה לא נוגע בדשא, בערך כמו שהפיליפינים יושבים כשהם מדברים בתא טלפון ציבורי. היא הסתכלה לכיווני, לא בדיוק עליי אבל הייתה שניה שברירית שמבטינו הצטלבו. הבחנתי בצלקות כהות ובפריחה גדולה על כתפה. פריחה שלא טיפלו בה אשר הספיקה להתפשט ולהאדים. מעניין מי וויתר עליה? מטרידה אותי המחשבה שהוא וויתרה על עצמה.
בינתיים, בבועה שלי, אנחנו בפקק מחכים שהאוטובוס יגיע לשוק כדי שנוכל לקנות מותרות ושטויות. ללא ספק שטויות.
אני מודה לפקק הזה.
תמיד חלפתי על יד לווינסקי באוטבוס, אף פעם לא נתקלתי בפקק שהתרחש בסביבה. מצחיק איך הייתי תקוע בבועה האטומה שלי.
אך היום נתקלתי.
היום ראיתי.
היום הבנתי.