הפתטיות בלהיות בחורה/אני

אני חייבת להודות שאני השיא של הפתטיות.
אמנם לא מזמן הייתי מתיימרת לומר שפתטיות יותר ממני הן רוב הבנות מסביבי שצועקות לכל העולם כמה הן רוצות את הבחור המושלם, הבחור ההוא. אתם כמובן יודעים למי אני מתכוונת, לבאד בוי שהן יצליחו להפוך לבחור טוב ורגיל, או האינטלקטואל המרוחק שיתאהב בהן ויסיר את כל השכבות שלו, ועוד הרבה גרסאות לא מציאותיות.
עכשיו, אני בהחלט יותר פתטית בהן. אתם רואים, בזמן שהן מפזרות את הגישה הספק פתטית ספק תמימה שלהן, אני שומרת אותה לעצמי, ולשיחות עם המראה. כמובן שגם אני רוצה את הבחור ההוא, אבל לא בדיוק כמוהן. אני רוצה מערכת יחסים שבה אני אוהב את בן הזוג שלי והוא יאהב אותי באותה מידה (דבר שתופתעו כמה קשה למצוא), ואני רוצה שהוא יבין אותי ואני אבין אותו.
עכשיו הקיטשיות והנאיביות של כל עניין מערכת היחסים מבחילים אותי במשך לפחות מחצית מהזמן, אבל במחצית השנייה אני מתפללת לאפילו קמצוץ מהקיטש הנודע.
סרטי הקומדיה הרומנטית בהחלט לא עושים חסד עם מוחם ולבם של בחורות צעירות כמוני, ולדעתי צריכים להיכחד. הרי מאיפה הגענו כולנו לרעיונות של הבחורים המושלמים הללו? מעצמנו? לומר את האמת אנחנו לא יצירתיות מספיק, בהחלט לא מתקרבות ללהיות יצירתיות מספיק, וכולם חייבים להאשים מישהו.
אז הנה לך הוליווד, אני מאשימה אותך.
אני מאשימה אותך בקיטשיות שלי, בתמימות שאני מנסה כל כך להסתיר, בתקוות השוו שבתור ריאליסטית עם נטייה עזה לפסימיות, אני מנסה מאד למתן. אני יודעת שלא יבוא שוב אביר על סוס לבן להציל אותי מהחיים הבודדים הללו, ובכל זאת אני מקווה שהוא כן יבוא. אני מקווה שאם אני אסתכל עכשיו מהחלון אני אצור קשר עין עם איזה מישהו, והמבט הזה יהיה איזה משהו.
אז אני חייבת להודות שאני שיא הפתטיות ואתם לא חייבים להסכים.
אני מחויבת לומר שהחברה הופכת אותי לפתטית עוד יותר.
וכמובן לא אוכל לסיים בלי להזכיר, כדי לגרום לעצמי להרגיש קצת טוב יותר בנודע לעצמי, גם אתם פתטיים.