?THE ALICE
עריכה מחדש

הצחוק שאחרי הנפילה מהר גבוה

?THE ALICE 23/08/2015 1141 צפיות 2 תגובות
עריכה מחדש

השתיקה מפחידה אותי. יותר מנמרים, יותר מנחשים, ויותר מנפילה מהר גבוה שבסופה ממתין הלא-נודע. השתיקה מפחידה אותי יותר מתמיד, ויותר מכל דבר אחר בעולם. אני כבר לא מרגיש את הרגליים, ובעצם.. גם לא את הראש. הטירוף לפתע ניראה כמו דבר הגיוני. "רק תשחרר", הוא אומר לי, "רק תעזוב. למה לך להיאחז בעול הזה? תעזוב אותו ותן לי להיכנס. אני מתאמץ לסרב, ומחזק את אחיזתי בהגיון. הרגשות עולים, מציפים אותי כמו מים. אני מחזק את אחיזתי.
אני חושב על מילים יפות כדי להסיח את דעתי מהצחוק הבלתי פוסק של הטירוף. אבל ככל שהן נהיות יפות יותר, הן נהיות שקרניות יותר. הצחוק מזכיר לי לחזק את האחיזה, אך איני שקט. ואיך אוכל להיות? העיניים רואות מחזות יפים. אך אני לא מוכן להיכנע, ומחזק את אחיזתי. "העיניים משקרות", אני לוחש, "בדיוק כמו המילים".
"אתה יודע", אומר האיש שלידי, "זה לא הולך להיות קל, לראות אותה כפי שהיא באמת.. היא לא תמיד תהיה כה יפה וחזקה כמו שאתה מכיר אותה. אתה בטוח שאתה רוצה לראות?"
"כן!" אני מתעקש, "בבקשה?"
"נו טוב", הוא נאנח, "אבל שתדע דבר אחד: היא לא משקרת לגבי האופי שלה. אנשים לא רוצים להראות ברגעיי החולשה שלהם מפני שהם מפחדים להראות חלשים. הם לא רוצים לזעזע את סביבתם. היא לא חלשה, קשה לה." אך למרות כל דבריו, אני נחוש לראות. אני מחזק את אחיזתי. והוא רק מביט בי ברחמים, ומראה לי הכל.
העיניים כבר לא משקרות, מילים יפות כמו נשאבות מן האוויר, והאחיזה הולכת ונחלשת. הטירוף מנצל את ההזדמנות, ואני כבר אבוד בתוכו. הצחוק מעלים את ההגיון, ולפתע, איני מבין על מה הייתי כה נואש להילחם.
"הצחוק לא יפגע בי. לא, לעולם לא, הוא חבר.. חבר…"
וכך, אני מאבד לגמרי את האחיזה, ואיתה, את השפיות שלי.


תגובות (2)

זה מושלם!

24/08/2015 12:27

    תודה רבה!
    קראתי את "קלאסי", אשמח אם תמשיכי אותו!

    24/08/2015 13:33
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך