הצחוק של רוזי

הצחוק של רוזי היה מדבק יותר מכל נגיף בעולם.
החיוך שלה הזכיר לי ימים חמים בים, העיניים שלה שמתכווצות בצדדים והצורה שבה היא מחזיקה את הבטן שלה גרמה לי להרגשת נוסטלגיה של עבר שלעולם לא חוויתי.
בכיתה ו' ישבנו במרפסת שלה, שתינו קפה ללא קפאין בספלים גדולים, הרוח הקרה של הבוקר פרעה את שיערה וסחפה את הצחוק שלה לכל השכונה.
היינו מטיילים בתל אביב באמצע הלילה כדיי לחפש עניין, רואים סרטים בשפות זרות ובאולמות ריקים מאדם, למרות שהוריי נזפו בי, לא היה לי אכפת, הצחוק של רוזי היה כמו סם והייתי מכור.
השנים עברו ורוזי צמחה לגובה, שיערה היה שזור במאה צמות קטנטנות.
כשישבנו במרפסת שלה בכיתה י', שתיתי קפה עם קפאין מספל גדול והיא שתתה מים, הרוח של הבוקר הקפיאה אותה והצחוק שלה היה כל כך צרוד ועצוב שהוא אפילו לא הצליח להגיע לחצי שכונה.
וכשישבנו במרפסת שלה בכיתה י'ב, רוזי עוד שנייה נעלמה, היא שתתה תה בלי סוכר ועם קצת נענע, והרוח כמעט חדרה אותה מרוב שהייתה שבירה, ביום הזה על המרפסת רוזי אפילו לא ניסתה לחייך.
רוזי בצחוקה התעלתה על המציאות, מה הייתי עושה כדיי לרוץ איתה שוב באמצע הלילה בתל אביב כדיי לחפש עניין, העיניים שלה היו מבוך שלא פתרתי ולעולם לא אפתור, כי רוזי עזבה למסע אינסופי אחר השמחה שהתפוגגה, והיא לעולם לא תחזור כי השמחה נעלמה מהעיניים של רוזי, מהפה שלה, ומהאוזניים שלה ולא תשוב.
וכשישבתי בגיל 20 על המרפסת של רוזי, שתיתי וויסקי בספל הגדול שבכיתה ו' שתיתי ממנו קפה ללא קפאין, הרוח לא הייתה כי לא היה לה מה לפרוע ולסחוף עוד.
אבל הגשם כן היה שם, והוא סחף את הדמעות שלי לכל השכונה ולכל העולם והלוואי שגם לרוזי.