הקומה השמינית

לקח לה זמן רב מהרגיל, עד שטיפסה את כל המדרגות עד לקומה השמינית. הידיים החלו להזיע כבר בדרך מהמכולת ועכשיו הם ניראו כמו פרסומת לרוטב עגבניות או אם נהיה יותר מקוריים – פרסומת לטמפונים, רק בלי בנות שרצות, אף על פי שעליית מדרגות עם פק”ל יום שישי הלוואי על הגב, תודו שזה יפחיד כל צנחן לעתיד שעוד לא סיים מסע הכר את האפוד.

כשטיפסה את כל המדרגות, לראשונה מזה חודשים, החליטה שאין ברירה וצריך לסבול קצת בחיים. את ההחלטה טיבלה במחשבות חיוביות כ: מעניין האם מר בלנק נפטר סוף סוף מהמחצלת המעופשת שלו שמונחת לפני הדלת ומרוב לכלוך, הכיתוב עליה נראה יותר כ: helcome, או האם גברת אשכנזי כבר סילקה את הג’ונגל המוזנח הזה שתמיד יורק עלים על לכיוון קומת הקרקע ושמשום מה, לכולם זה מרגיש בסדר.

בקומה חמישית נעצרה על יד אחת הדלתות וסיננה את קללת ה”כוס אמק” המפורסמת שלה, והמשיכה במלמול לא ברור “גם כן ועד בית יש לנו פה, אפילו המעלית לא עובדת”.

עם היגיעה לקומה השמינית, זרקה עצמה פנימה ומיד התמסרה למזגן הדולק. משב רוח נעים נגע בפניה וקירר את גופה המיוזע אך פסק בין רגע ביחד עם כל הנורות שכבו בכולן במכה ורק המערכת הסטריאו עוד מצמצה עם הנורה האדומה שלה וכבתה גם היא.

“סוף העולם קרב” לחשה לעצמה וניסתה להתרומם בכדי להוציא את המפתחות שעוד היו תקועים בדלת הפתוחה.

היא הביטה בעייפות בבית שחשבה פעם שיהיה בית חלומותיה, היא הביטה בבעלה רדום על ספת הכאילו עור שהחנות הכאילו “איקאה” השכונתית מכרה להם בתור ספת עור איטלקית אמיתית, מהחלונות שמעה את השכנים מקללים את ועד הבית על זה ששכחו לבצע בדיקת חשמל שנתית ובחילה החלה לעלות אל גרונה ביחד עם טעם מר של שוקו שעמד יום וחצי בשמש ושאותו שתתה בסך הכל חצי שעה לפני, בתור לקופה בסופר.

הייתה לה הרגשה של “מה אני עושה בחיים האלה?”, “אלו לא החיים שרציתי” ומיד נזכרה במה שאמר לה פעם הרב הזקן שגר בקצה העיר ושאליו היתה הולכת עד שהחזיר נשמתו לבורא “אדם חי ומת אבל הנפש לא מתה” היה אומר לה בזמן שהניח את ידו הרועדת על ברכה החלקה.

וכששאלה את בעלה לפשר המשפט התמוה ענה לה ש”כל גלגול, הנפש מרגישה אחרת, פעם היא מצליחה ופעם אחרת היא נכשלת, עכשיו, אצלך, היא כנראה במצב של כישלון”.

כשאמר לה זאת, ענתה לו בהבנה “שזה כנראה מה שאלוהים רצה” והמשיכה לשטוף את הכלים של ארוחת הערב.

שקית קרועה וצליל זכוכית נשברת החזירו אותה למציאות והיא מייד רכנה אל הריצפה שעוד נותרה קרירה בכדי לאסוף את הפירות והירקות שהתגלגלו להן מהשקית השקופה ואת זכוכיות קופסת המיונז שניתזו לכל עבר ובאותו.

גלי החום שתקפו את הבית מכל הכיוונים ורעש הזכוכיות הפרו את מנוחת בעלה והוא התעורר והביט בעצב באישתו שרכנה על הריצפה, שבורה ובוכייה, התקרב אליה בלי שתשים לב, התכופף מעט, הביט בעיניה ולחש “עזבי אותך, ננקה את זה אחר כך”. היא לא הביטה בו בזמן שתפס את ידה והוביל אותה אל הספה שעוד שאבה את מבנה גופו המאוזן.

“שבי” פקד עליה ומיד הלך אל המטבח וחזר אחרי דקה עם כוס תה קר גדוש קוביות קרח. לאחר הלגימה הראשונה שלה מהתה הצונן המשיך “היום זה יום ההולדת של הרב הזקן שנהג לייעץ לנו”, אמר והמשיך “נראה לי שאם הוא היה חי היום הוא היה אומר לך שהרוח רוצה, צריכה, חייבת חופש” זרק לה קריצה והלך לשירותים.

לראשונהת היא הביטה בו מתרחק מהסלון וביד רועדת הניחה את כוס התה על השולחן והחלה להתקדם לעבר חדר השינה בצעדים קבועים וללא מחשבות .

בחדר השניה, התיישבה על המיטה ועינייה התמקדו בכדורי ההרגעה שנחו להם על הכוננית שלו “אם ככה זה צריך להעשות אז אני מוכנה” אמרה כשמחשבה ראשונה הופיעה בראשה ובמהרה פתחה את הפקק ותוך שניות ספורות רבבת כדורים החלו את מסעם אל הלא נודע.

העירפול הגיע וההשפעה החלה מהר מהצפוי.

היא הגניבה מבט אחרון אל חלל החדר, הביטה בעצב לעבר השידה, משם לתמונת החתונה שלהם.

היא עוד הצליחה להתמקד בזוג כרטיסי טיסה לטורקיה שהיו מונחים על השידה ועליהם פרח קטנטן וגלויה בצורת לב, גיגלה עיניים אל השחור שהבזיק וזרקה לאויר “טורקיה, גם כן חופש”.