הרחק-הרחק
דמעות תקווה חונקות את גרונה, מרטיבות את פניה החיוורות. אי שם, בפינת חדר השינה שלה, יושבת כלואה ובוכייה. עלמה בהירת שיער- תלתלים זהובים נחים בשובבות על כתפיה החשופות. בעוד היא משתוקקת לברוח הרחק שלחה את ידה העדינה בכדי לאחוז בשולי שמלת הפאר הקרועה שלה. שפתייה חתומות. ידיה כבולות. האמת המורעלת חודרת אל עצמותיה. האפלה מאכילה את פחדיה.
צלילי הולכי רגל רועמים נשמעים שוב ושוב אל מחוץ לאחוזת הבית. ציפורים מצייצות כבר מזמן נעלמו להן הרחק.
עורבים קינו להם על ענף עץ התפוחים בחצר ביתה. שקט מאפיין את המקום. שקט וחושך. רק חושך.
זיכרונות מרצדים אל מול עיניה, בכי חדש עלה וגעה. "לא מאמינה," חוזרת ומוסיפה צליל התייפחות עמוק מגרונה.
מבטה נודד אל כיוון הרצפה, רצפת עץ רגילה אשר פעם היו מהלכות עליה עשרות רגליים, קטנות וגדולות.
היא לא הייתה מעוניינת עוד בחיבוקה הקודר של האפלה, מתי היא תעזבה?
המיטה המבולגנת, קרועת הסדינים, מלאה באלפי כותרות פרחי ורד משכה את תשומת ליבה. אבל רק לרגע, מפני שמיד הסיטה את מבטה. כל כך קשה לה, להיות הרחק. הרחק ממנו.
וכשכבר ציפתה לשמש שתאיר על פניה, הגשם תפס את מקומה. מבול אפל של צרות נשר מן השמיים.
צליל טפטוף לעגני וחודרני עצבן את העלמה עד כלות נשמתה. אך ידיה היו כבולות מכל מעש, האפלה הותירה אותה יושבת על הרצפה הקרה בלי שום תזוזה או רחמים. בפנים כבר חלק ממנה מת. הציפייה כבר הפכה לעינוי מתמשך. עמוק בליבה כבר ידעה שלא יחזור. דמעותיה אט אט יבשו מנחלים זורמים.
"מתי זה יפסק?" לחש צורמני ומלא כאב הדהד ברחבי החדר הריק.
תגובות (5)
וואו! ממש אהבתי,זה ממש יפה, את כותבת מדהים <3
תודה ליאנוש! שמחה שאהבת…אז מה את חושבת? למה היא כל כך בודדה?
טוב, אני מודה שקראתי את הקטע פעמיים (הפעם השנייה הייתה בקול רם…חחח)
הכתיבה שלך מדהימה, אין מילים אפילו לתאר את הכישרון שלך, הדרך בה את מכניסה את הקורא לעולם שלם של רגשות ומחשבות במילים ספורות ממש – מדהים.
לגבי השאלה, כשקראתי את הקטע עלה בי מייד שאולי היא בעצם כלואה בתוך עצמה, כלומר; אולי היא מרגישה שבלכתו, אין כבר מי שמבין אותה באמת…
השמלה המפוארת שקרועה כעת יכולה להוות כמטאפורה לאישיות המרתקת והעמוקה שבאמתחתה של הנערה, שכעת אין איש שיבין…
מה את חושבת…?
וואו הקטע ממש סחף אותי וממש נשאבתי לתוכו…
יכול להיות שהיא הייתה כל כך תלוייה בו, ועכשיו, כשהוא איננו, היא מרגישה שעולמה חרב עליה… התיאורים שלך ממש מדהימים, נהניתי מכל רגע של קריאה!
מחכה לעוד קטעים שלך:)
תודה לשתיכן על התגובות מחממות הלב!
נעמי, כשהתוודית שקראת את הקטע שכתבתי פעמיים עלה בי חיוך קטן ומטופש :)
אני מודה לך על המחמאות וממש שמחה שאהבת…
אני חושבת שהרעיון שלך מקסים! את הולכת לכיוון שרציתי שתלכו…המטאפורה למצב אחר וחבוי, המשמעות הנסתרת והפירושים העמוקים לקטע.
אני חושבת שאת צודקת…את האמת? חשבתי באותו הרגע על כל מיני מטאפורות ולא הצלחתי לנתב את עצמי לכיוון עלילה אחד ולכן אני לא יכולה בדיוק להגיד על מה חשבתי.
היא פשוט כלואה. כלואה בתוך עצמה. בתוך האפלה. בשקט. כמו המוות עצמו.
השמלה הקרועה יכולה לסמל את כל הפאר שהיה ונגזל ממנה…
הרצפה בה כבר לא מהלכים עשרות הרגליים…
המיטה…
הדממה…
הכל דומם, אפל וקודר. ואני חושבת שכל אחד יכול לקחת את זה לכיוון שלו, לרעיון שלו.
חייכנית, אני ממש שמחה שאהבת את הקטע! נשאבת לתוכו? זאת הייתה המטרה ;)
הרעיון שלך קוסם לי, כמו שאמרתי לנעמי כמה שורות לפני כן, כל אחד יכול לנתב את הסיפור לכיוון שלו. תודה על הכל!