וודסטוק

"איפה דיזי? אחי, איפה דיזי?"

מאט הביט אליי הוזה. זיעה ניגרת ממצח קודח מאקסטזי, נדמה שהבחור בסמרטוטים נהנה יותר מדי ממהופעה של ג'פרסון איירפליין.
"שיט אחי, תתעורר, תגיד לי איפה דיזי."

התחנונים שלי לא עזרו, הבן אדם מחוק.
יצאתי מהאוהל, עברתי מחצלות מלאות גופות ערומים, של אנשים חצי מתים, וחצי מאושרים. מאה מטר מהמאהל, איפה שחילקו אסיד, היה האזור של ג'יי. אולי הוא ראה את דיזי. המשכתי ללכת. כמה אנשים השתכרו מהגרוב המשוגע של קוקר. אף פעם לא אהבתי את קוקר, אבל נראה שנשאר לי משהו בדם מהגאנג'ה שדפקתי עם מאט, כי לא הצלחתי להשאר אדיש לגרוב המטורף שהלך שם על הבמה. שיט, מאט לא נראה טוב. הגעתי לחלקת דשא קטנה כמה מחצלות היו פרוסות, כורסאות קש, שטיחים פסיכודליים וערפדים רדומים שיהו רגילים לישון ביום ולקום בשקיעה.
"אחי! איפה אתה?! בוא שב".

ג'יי ישב שם מחוייך מאוזן לאוזן, הזולה שלו הייתה הפוכה.
"בואנה, קוקר לא אכזב הבן זונה".

חייכתי אליו בחזרה, היה לי קשה לעשות יותר מזה.
שכחתי למה באתי לפה… שיט! דיזי.
"ג'יי, ראית את דיזי?"

"לא אחי, הוא הלך לי לאיבוד בבמה המרכזית".

מעבר לגבעה רקד בטירוף שדי הקהל המשולהב. אין מצב למצוא אותו עכשיו, חשבתי לעצמי.
"אין מצב למצוא אותו עכשיו, הא?"
ג'יי נשכב, "אחי, עזוב, תרגע, דיז בסדר".

דפקתי שכטה מהבאנג של ג'יי שהיה מסטול מדי כדי להבין אם אני מתקרב או מתרחק ממנו.
"תודה" סיננתי והלכתי לכיוון הבמה.

המון חסר פנים ריצד אל מול עיני, כלל לא היה ניתן לראות את הבמה. ככל שהתקרבתי ההמון לבש צורת רימות צפופה, שנמרחה לרוחב האופק התכול. השקיעה התקרבה ונראה שכמה מהמאהלים בסביבה מתעוררים לחיים. עדיין לא זיהיתי את דיזי. זה אבוד, הבן אדם הלך לאיבוד, אבל אני לא יכול לעזוב אותו, הבטחתי לאמא שאני אשמור עליו. נראה לי. כן, אני חושב שזה היה לאמא. ההמון האבסטרקטי התקרב, והבמה הופיעה ממרחק. המדשאות הרכות מתחת לרגליי הפכו לערמת מחטים צהובות ומתות מכל ההתרחשות הסמוכה לבמה. ובוץ. הרימות הפכו לאנשים. מזיעים ומסריחים. בעצם, האנשים הפכו לרימות.
נדחפתי בין ההמון המגושם, שהתנגש והתחבק והתמזג אחד אל השני כמו בועות גז בסודה טרייה וקופצנית במיוחד. הגעתי לבמה. אחרי שאני אתפקח קצת אני בטוח שאני ארגיש את כל המכות הלא מכוונות שחטפתי בדרך לפה. לפתע ראיתי את דיזי.
"דיזי!" צעקתי בכל הכח, "דיזי! אחי! יו!"

דיזי לא שם לב אליי.
הוא עלה לבמה והחל להשתולל כמו משוגע. יכול להיות שהוא על אסיד או פטריות, או אקסטזי. אולי הוא לקח איזשהו קוקטייל, הוא רוקד ממש יותר מדי חזק, הזרועות שלו מתנופפות לכל עבר ומכות את הנגנים, שברוב אדישותם מחייכים וממשיכים לנגן. הוא הסתובב סביב עצמו בשיגעון. קפץ והשתגע.
"דיזי! " צעקתי בחוסר אונים.

החלטתי לנסות להוריד אותו מהבמה לפני שהוא עושה משהו מפגר. טוב, משהו יותר מפגר, או אולי לפחות לנסות להצטרף אליו. אני אחליט בדרך.

קפצתי והחזקתי בשולי העץ והרמתי את עצמי למעלה. לפתע הרגשתי לפיתה ממטה ולפני שהבנתי מה קורה, שמטתי את הבמה נפלתי למטה ונמרחתי על האדמה. בעיקר על הבוץ. מעליי הגיחה דמות עוטה חליפה.
"תישאר למטה ילד, אם אתה יודע מה טוב בשבילך".

האנשים מסביבי נחלצו לעזרתי, אבל האיש בחליפה דחף אותם בכח.
"מה אתה עושה בן אדם, תאהב את רעך, אלימות איננה הדרך".

ההיפי לא הרשים את האיש החליפה. האנשים שמסביבי צעקו לפתע, וחשבתי שמדובר בהתלהמות שבינם לבין המרובע שבא למקום הלא נכון. אך טעיתי. המרובע שלף אקדח.
"הסוכן שמייקל ,אף בי איי, כולכם להתרחק!".

ההיפים נסוגו בבהלה. אני למזלי כבר הייתי שכוב. הייתי בטוח שהסוכן המשוגע יוריד כמה סטלנים, אבל במקום הוא כיוון את האקדח שלו לבמה.

שיט! הוא מכוון לדיזי!

דיזי המשיך להתפרע בצורה יותר ויותר אינטנסיבית, וכבר נראה שהוא ממש מכה את ג'ו קוקר וחבריו, שלמרבה ההפתעה נשארו אדישים למתרחש. הוא ירה ירייה באוויר ונראה שפספס. דיזי המשיך לפזז.
הקהל בכלל לא שם לב, למעט כל האנשים שהיו צמודים אלינו שהתרחקו בחצי בהלה. טוב, למען ההגינות הם היו הכי מבוהלים שם יכלו באותו רגע. ראיתי אותו מתעשת לקראת הירייה השנייה. אני לא מאמין שאני עושה את זה. שעטתי עליו. הוא הפיל את האקדח טרם הספיק לפגוע במישהו. הוא ניסה להעיף אותי מעליו, אבל לא הייתי מוכן לתת לו לדפוק כדור בדיזי.

שיט, דיזי.

הסתכלתי למעלה וראיתי שדיזי נרגע. כמעט בו בזמן הועפתי מעל הסוכן.
"דיזי, תברח!" צעקתי בכל כוחי.

לא האמנתי שאגיע לסיטואציה ההזויה הזאת, שאני אגיע לוודסטוק כדי לשמוע כבר חברה, לבלות עם כמה חברים, ובמקום זה אסיים במאבק על חייו של אחי ואולי אפילו שלי, מול סוכן אף בי איי שלא ברור מאיפה ולמה הוא הגיע. הסוכן הרים את אקדחו לעבר דיזי, וירה.
"לא! דיזי!" צעקתי, שוב בכל כוחי. מה לעזאזל קורה פה.

הסוכן קפא במקומו והוריד את משקפיי השמש האטומות באכזבה ברורה.
"זה מאוחר מדי", סינן.

הסוכן הרים את אקדחו ובלי היסוס ירה לעצמו ברקה, כמו בסרטים. צעקות והמולה נשמעו מההמון שצהל עד לפני רגע מאחורי. הלהקה הפסיקה לנגן. הישרתי מבט לעבר הבמה וראיתי שדיזי בסדר.
לבנה ירדה לי מהלב, אבל עדיין הייתי לחוץ ונרגש. הייתי נחוש להוציא את אחי הקטן מהבלאגן הזה.
"דיזי" אמרתי, כבר לא היו לי כוחות נפשיים לצעוק.

דיזי הסתובב באיטיות ופצע כניסה פער את מצחו. כמו בסרטים. אבל זה לא היה סרט. הוא היה שם, עשר מטר מולי. במבט שני, ראיתי שחברי הלהקה שכובים מרוטשים על הבמה.

שיט.