זאבה לבנה

לונה הביטה מבעד לחלון על השמש השוקעת.
עוד מעט זה יקרה…
היא קפצה מהחלון ונחתה על רגליה בצורה מושלמת.

רוח נשבה ופגעה בפניה, מה שגרם לשיער הכסוף שלה להתנפנף ברוח. השיער הכסוף שלה היה טבעי, רבים לא האמינו לה.

היא הרגישה את הירח מעיר את חיה שבה לצאת החוצה, והיא הייתה חייבת להודות שזאת הרגשה טובה.
היא תמיד הרגישה הכי חופשייה וחסרת מעצורים בצורת הזאב שלה.

כמה דקות אחר כך השמיים היו צבועים בשחור ורק הירח וכמה כוכבים האירו אותו בלבן.
זה הזמן… השינוי שלה.

לונה נפלה על ברכיה והרגישה את עצמותיה מתארכות. פרווה לבנה סמיכה גדלה על עורה.
הירח קרא לחיה שבה והיא בשמחה נתנה לה להשתחרר.

בתוך כמה דקות לונה לא הייתה עוד.
הזכר היחיד שנותר ממנה היו העיניים הכחולות של הזאבה הלבנה. הזהבה הסתכלה על הירח העגול
והלבן שבשמיים.

ואז היא פנתה והחלה לרוץ לכיוון החוף. לונה הייתה שמחה לבלות את הלילה לבדה בחוף הים.
בעיקר משום שהיא אף פעם לא באמת הייתה לבדה.

היא והזאבה תמיד היו חלק אחד של השני.