זה יטשטש את החיים שלנו

אל תברחו, זה ישאיר אבק מאחור. זה יטשטש את החיים שלנו. זה ישנה הכל.
אל תתייאשו, זה עוד לא נגמר. אין לזה סוף.
אנחנו רואים הכל כל כך אחרת ממה שזה באמת. הכל זה סתם, אוויר. במה אני שונה ממך? לשנינו יש לב ומוח. אז אולי אני יותר נמוכה או פחות יפה, אבל מה זה בכלל? אני אוהבת את מי שאני ואני גאה בזה. ואני ארוץ עם זה עד הסוף. אני לא אוותר.
אתה יכול ללכת מבחינתי, אבל אל תברח. תגיד ותסביר ותהייה הוגן עם כולם. אם עכשיו תברח לי, מישהו אחר יברח לך אחר כך.
אל תעבוד עליי, אני תמימה מדי. אני עדינה מדי. אני לא בנויה לעוד שבירה כזאת.
אני רוצה לחייך ולצחוק, איתך ביחד. אבל אם אני אבכה אז חלק מהקשר ייהרס, עד שזה יסתיים לגמרי. וגם לך זה יכאב, אני מקווה.
אין לי כוח להתמודד עם הדברים האלה. לאף אחד זה לא מגיע. כולנו חיים פה על כלום. כולנו בונים לעצמינו דברים על הכלום הזה, וכולם נהרסים מתישהו. וגם אם אתה חושב שזה לא מזיז לך, אז זה כן. אני יודעת שזה כן. אתה לא יודע, אבל אתה עוד תגלה שאכפת לך.
כיף לנו ככה?
אם כן, אז נמשיך. כנראה שאנחנו חיים טוב, החלומות שלנו לא רחוקים מאתנו.
אם לא, אז אתה יכול לבוא אליי, אני אחבק אותך חיבוק ארוך, נעצום עיניים ונשכח איפה אנחנו חיים בכלל. נתחיל לבנות הכל מחדש, ביחד. אל תדאג, יהיה לנו כיף. אנחנו לא נתייאש. וגם לא נברח, נכון?
אנחנו צריכים להיות ביחד, אי אפשר להיות לבד. אנחנו צריכים מישהו. לא רק מישהו אחד, כי אי אפשר לסמוך על אדם אחד. אם הוא יברח?
הילדים לידי, משחקים בחוץ. זורקים את התיק על הספסל ורצים. לאן? לשום מקום. לחופש. כיף להם, הם יכולים לסמוך על כולם. הם לא יודעים מה זה שקר, אכזבה, הם לא יודעים מה זה להיות לבד.
הם לא מבינים שהזמן יברח להם.
גם אני לא הבנתי, ואין לי את הזמן הזה עכשיו.
אני בוכה. הילדות והזמן חסרים לי. אני מבינה שזה לא יכול לחזור שוב. זה נעלם, לנצח. אני מפחדת שעוד דברים יאבדו לי. אני כל הזמן חושבת על זה.
אני רוצה לשמור על הילדים, שלא יגדלו. שלא יבכו כמוני.
הם לא צריכים לדאוג, אני דואגת מספיק בשביל כולנו.