משהו חדש ..

איך שנכנסתי למועדון באותו היום הייתי צריכה לדעת, לא הייתי צריכה לסמוך עלייך. כשאתה חיכית לי , או בעצם לכל בחורה שתיכנס דרך הדלת, לא נראה לי שבאמת היה איכפת לך את מי תתפוס שם, אבל אתה , אתה ניצלת אותי , כי באותו היום הייתי שבורה , בהתחלה חשבתי שאני מנצלת אותך , שתשמע את כל הבעיות שלי ואני לא אראה אותך יותר .הסידור הזה היה התאים לי , לא יכולתי לדבר על זה אם מישהו שאני אראה שוב. לא חשבתי שתחזור, בטח לא כאבא חדש.
הקיר היה צבוע באדום מבריק , שנדמה שאם הייתי מביטה בו הייתי רואה את ההשתקפות שלי. על הקיר היו תלויים מדפים צבועים בלקה שחורה, גם היא מבריקה , ועליהם היו מסודרים עשרות בקבוקי אלכוהול , כל יין , מכל חברה , מכל סוג , מכל שנה היה אפשר למצוא בבר הזה . זה מה שהיה מיוחד בו כל כך , זה למה כל כך אהבתי ללכת לשם , פעם. עד שעברנו למקום חדש, גם הבר שאני הולכת אליו עכשיו, חדש לי. אבל שום אווירה בשום בר בעולם לא תוכל להשתוות לאווירה ששררה שם, אהבתי את המקום, אהבתי את מרתף היינות שלהם. בחיים לא ראיתי מקום כזה מסודר , חדר קריר , מתחת לאדמה, בלי חלונות עם ריח חזק של יין טוב ספוג בקירות , התאורה שם תמיד הייתה מעומעמת ומאחורי כל ארון שנעול היטב, עם לפחות שלושה מנעולים, היית יכול למצוא זוג מתמזמז. הבר היה מלא באותו הלילה ונשאר רק מקום אחד בשולחן הכי שמאלי , לא היה לי כוח לאף אחד באותו הלילה אז הנחתי שאני פשוט אשב בצד, לבד עם איזה בקבוק בירה עד שאני אהיה שיכורה , ומשם כבר לא היה לי איכפת בנוגע למה שיקרה אחר כך . החלטתי לעמוד בכניסה ולבדוק את התפריט בנתיים, למרות שידעתי אותו בעל פה , אבל כל מה שרציתי הוא לחשוב על תוכנית איך אני מזמינה בירה מהבר לוקחת אותה ,מתיישבת בשולחן הכי שמאלי ומתחילה לבכות, כשכמה שפחות בחורים נואשים ופתטים יתחילו איתי. אז כשבהיתי בתפריט והתוכנית כבר נרקמה בראש שלי , התכוונתי להזמין בקבוק בירה , לאסוף אותו וללכת עם התפריט מול הפרצוף שלי , מהר , לשולחן. אבל אז שמתי לב שבחור גבוה יחסית, שחום עם שיער חום בהיר וחולצה מכופתרת שחורה בוהה בי, כנראה שמאז שנכנסתי , כי הוא ישב על אחד הכיסאות שמול הכניסה והוא נראה כאילו הוא נח כבר הרבה זמן . בדרך כלל אני מתרחקת מבחורים כאלה, בבר הזה יש חמישה או שישה כיסאות מוצבים בדיוק מול דלת הכניסה , והם תמיד מלאים , הבחורים שיושבים שם בדרך כלל מחכים שאיזה כוסית תיכנס והם יתחילו איתה . את האמת, אפילו את החלק הזה של המועדון אני אוהבת , תמיד כיף להשפיל את הבחורים משם ולהמשיך בגלגולים של צחוק לעבר הבר, פעם אחת, אחד הבחורים שישב בכיסאות שמה התחיל איתי ואחרי שנפנפתי אותו , הוא עקב אחרי לבר והתעקש לשלם על הוודקה שלקחתי. הבחור הזה שאני מדברת עליו היה חבר שלי באותה תקופה. "יש לי חבר" הקדמתי את הבחור שבהה בי, חשבתי שזה ישתיק אותו אבל הבחור החצוף ענה לי "הוא קנאי?" "בך הוא לא יקנא" אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון הבר "למה ? אני לא מספיק טוב בשבילך?" גלגלתי עיניים לעברו ואמרתי "כל הבחורים שמחכים לבחורות ליד הדלת הם פתטים." "בירה אחת" אמרתי לברמן ."משהו אומר לי שחבר שלך הוא מהבחורים האלה" "מה בדיוק אומר לך את זה ? " שאלתי אותו בזלזול ולעגנות שלא ניסיתי בכלל להסתיר. "אותו דבר שאומר לי שעד סוף הלילה , אנחנו.. " קטעתי אותו באמצע ואמרתי " תקשיב, ממש אין לי כוח אלייך עכשיו, אז פשוט תעזוב אותי כי אני מתחילה להתעצבן." "הבירה שלך " אמר הברמן והגיש לי אותה . לקחתי את הבירה והלכתי לעבר השולחן בתקווה שנפנפתי את אותו בחור מעצבן , שתיתי שלוק בירה ,הנחתי את הראש על שולחן ופשוט התנתקתי מכל האנשים בבר. אני זוכרת שחשבתי שאני אף פעם לא אוכל לחזור הביתה, תהיתי אם מי אני אשאר. כשהרמתי את הראש , אחרי לפחות רבע שעה , אותו בחור ישב מולי "אתה לא תוותר נכון ? " שאלתי אותו . "נראה שעבר עלייך יום קשה " הוא אמר בשקט ובעדינות. "אם זה באמת מעניין אותך , אז כן , כן עבר עלי יום קשה , לא שזה עניינך כמובן . ועכשיו אתה יכול לעזוב אותי כבר ? " התעצבנתי עליו , אבל הוא לא נרתע מהצעקות שלי הוא נשאר לשבת לידי בזמן שגמרתי את בקבוק הבירה שלי וכשסיימתי אותו הוא אמר "אם תשתפי אותי בבעיות שלך , אני בטוח שאני אוכל לעזור" "ואיך אתה כל כך בטוח?" אמרתי בזלזול "כבר פעמיים הצלחתי לנחש עלייך דברים שהתבררו כנכונים, כנראה שאני פשוט מבין אותך" "אם אתה מבין אותי כל כך טוב, אז אני לא צריכה לספר לך מה הבעיה, אתה אמור להבין אותה לבד, לא?" לא היה לי כוח לשמוע את התשובה שלו ופשוט רציתי שהוא יעזוב אותי אז קמתי מהשולחן כדי לקחת עוד בירה ושוב, קיוויתי שהוא פשוט יוותר . אז הלכתי לעבר הבר התיישבתי על אחד הכיסאות שם , שני הכיסאות שלידי היו תפוסים על ידי שתי בחורות , אחת בלונדינית בצורה מחרידה והשנייה גבוהה מידי עם שיער ארוך חום בהיר . טוב, ככה אף אחד לא יתחיל איתי והבחור המציק הזה לא יוכל לשבת לידי ולהציק לי יותר . "בירה אחת" אמרתי שנית לברמן "אולי כדאי שתרגעי עם הבירות , אנחנו לא רוצים אותך פה שיכורה כמו בפעם הקודמת" אמר הברמן. "אני דווקא רוצה אותה שיכורה " "אתה ממש לא מבין רמזים , נכון ?" הבחור המציק שוב מצא את דרכו לעמוד לידי ."כנראה שגם את לא מבינה רמזים, כי אני לא רואה שאת שיכורה". אחרי עוד בקבוק בירה, וכמה שוטים, אני לא מסוגלת להיזכר כמה , אני זוכרת שהייתי שיכורה."אתה יודע מה ?" אמרתי לבחור המציק " אני מוכנה לספר לך, בתנאי אחד." "נו , בואי נשמע" "אני אספר לך , ואחרי זה אתה תעזוב אותי, לכל החיים, וחוץ ממה שקרה לי היום אתה לא תדע עלי כלום, וגם אני לא אדע עלייך , אפילו לא את השם שלך. מקובל?" "אז גם אני מציב לך תנאי" "אתה לא בדיוק במצב להציב לי תנאים" אמרתי לו "תני לי לסיים" גילגלתי עיניים והוא המשיך לדבר והתעלם מזה "אחרי הסיפור שלך את חייבת לרדת איתי למטה, אנחנו לא חייבים לעשות שום דבר , את רק חייבת להיות שם , לפחות עשר דקות.מקובל?" הוא שאל וחייך. "שיהיה" אמרתי והתחלתי לספר לו , את כל הסיפור, לא החסרתי אף פרט, כי לא האמנתי שאני אראה אותו שוב , אז לא הייתה לי בעיה להיפתח. סיפרתי לו על אבא, על זה שהוא תמיד היה מרביץ לאמא אבל הפעם זה היה יותר מבדרך כלל , הוא הקשיב והתמסר לסיפור שלי ובאמת שהוא נתן לי את ההרגשה שאני הכי חשובה בעולם, אני זוכרת שלרגע חשבתי להגיד לו את השם שלי, אבל לאורך כל השיחה לא הזכרתי שמות בכלל, אפילו לא את השמות של ההורים שלי , או את השם של השכן שצלצל למשטרה. זה היה היום הכי נורא שאי פעם עברתי, אני זוכרת שישבתי בחדר שלי, עם חבר שלי, הוא ניגן בגיטרה ואני ציירתי את הגיטרה שלו. ואז התחלנו לשמוע את הצעקות ."תצא מפה" צעקתי עליו. "מה? למה?" הוא היה נראה מופתע, באמת מופתע, הוא לא עשה את עצמו מופתע כי המצב לא היה נעים , הוא באמת היה כזה. "אתה לא שומע ? פשוט תלך, זה עדיף ככה." "בגלל ויכוח של ההורים שלך ? אז הם קצת צועקים אחד על השני . מה את לא חושבת שההורים שלי רבים לפעמים ?" "תצא מפה , פשוט תלך . אני אפגוש אותך עוד חצי שעה אצלך בבית , טוב ?" "טוב, אני מניח, אבל זה באמת לא ביג דיל , את תראי , זה רק קצת צעקות והם יפתרו את העניין, יהיה בסדר." "בסדר,בסדר,רק תלך." כשליוויתי אותו לדלת, יותר נכון דחפתי אותו לדלת , ניסיתי להתעלם מהצעקות , אפילו מבט לא נתתי לסיטואציה בניהם.אבל אז ראיתי שהוא הסתכל עליהם וכנראה שהוא היה מזועזע ממה שהוא ראה כי אחרת הוא לא היה אומר את זה , "טוב, אם את צריכה משהו תצלצלי, אני פה." הוא חיבק אותי ויצא מהבית , שמעתי את הצעדים המהירים שלו בחדר המדרגות ולמרות שניסיתי להתעלם מהצעקות ,צעקה אחד הגיע לאוזן שלי "אתה לא נורמלי!" קול של זכוכית מתנפצת נשמע ורסיסים עפו לכל עבר "אני הלא נורמלי? תראי מה את עושה ! את הורסת את המשפחה הזאת ! " רצתי חזרה לחדר, שמתי את האוזניות שלי והגברתי עד שלא שמעתי יותר שום דבר חוץ מהתופים שברקע, התיישבתי מול השולחן שלי והמשכתי לצייר את הגיטרה שנשכחה על המיטה שלי. ככה תמיד הייתי מתחמקת מכל הריבים שלהם, שומעת מוזיקה ומציירת ושוכחת מכל העולם,רק שהפעם היה קשה לשכוח כשבאמצע הציור שוטר נכנס אלייך לחדר ומפנה אותך החוצה ,הורדתי את האוזניות וכל הבית היה שקט, "מה קרה? " שאלתי את השוטר "את יכולה לחכות בניידת ". יצאתי מהחדר וכשהלכתי לדלת הכניסה ראיתי כתמי דם על הרצפה , וזכוכיות מנופצות, כנראה שהכלי שאני ראיתי נשבר, לא היה האחרון שנשבר במריבה הזאתי, השוטר לקח כמה זכוכיות מחוסות בדם ושם אותם בתוך שקית פלסטיק קטנה , הסירנות נשמעו ואורות הבהבו מתחת לבניין שלנו, התחלתי לרדת במדרגות והרגשתי שאני עומדת להתעלף .מה קרה הפעם?,איך זה הדרדר למצב כזה ?, ואיך זה יכול להיות שפשוט לא שמתי לב לכל זה ? יצאתי מדלת הבניין, 2 ניידות משטרה,אמבולנס,כל השכנים ,כולם היו בחוץ, הסתכלו עליי בציפייה שאני יעשה משהו. אבל במקום להיכנס לניידת, במקום לרוץ לבית של חבר שלי . רצתי לבר , פשוט הפנתי את הגב שלי לכל האנשים שעמדו שם , ורצתי, ברחתי משם . וזהו , משם נתתי לעצמי לשכוח עם כל האלכוהול . "אני לא מאמינה " שקט שרר בינינו "אני לא מאמינה שאני יושבת ומדברת איתך עכשיו שיכול להיות שאחד , אולי שני ההורים שלי בבית חולים ." אבל כשהוצאתי את המשפט הזה הכעס חזר אליי והציף אותי . למה הם הופכים את המצב לכזה ? למה הם לא יכולים להסתדר? "אני חייבת ללכת" אמרתי לבחור שישב מולי ובמשך כל הסיפור פשוט הקשיב, לא שפט אותי,רק הקשיב. "את לא קיימת את הצד שלך בהסכם , עשר דקות למטה. רק עשר דקות ." הוא צדק, הייתי חייבת לו . אז הסכמתי וירדנו למטה . ישבנו מאחורי ארון ישן ואז, אז כל הדמעות התחילו להציף אותי . אף פעם לא בכיתי בגלל מריבה של ההורים שלי אבל הפעם אני דואגת , ובגלל חוסר הידע שלי , חוסר האונים הזה וזה שאני כבולה לבר הזה לעוד שש דקות גורם לי רק לחשוב עד כמה חסרת אונים אני . "תודה" אמרתי אבל הבחור לא החזיר תשובה ."אני הולכת עוד שש דקות " "בשש דקות אפשר להספיק הרבה " הבחור אמר , התקרב אליי ונישק אותי . תחת חוסר האונים שהרגשתי , והאלכוהול שגרם לי לשכוח איפה אני והדמעות שסחפו אותי איתן פשוט המשכתי לנשק אותו . ואחרי הערב הזה לא ראיתי אותו יותר , עד היום . היום הוא חזר , אבל לא כדי לראות אותי . כדי להיות עם אמא שלי , כדי להיות האבא החדש שלי . המבט שהיה לו בעיניים, אני לא אשכח אותו לעולם. הוא היה חסר הבעה , כאילו שהוא לא זכר אותי , הוא התחיל איתי דף חדש.