חוסר איזון

כשאבא שלי שמע שגררתי כיסא לבית הספר הוא לקח אותי לשיחה "אבהית" באוטו הרועש. בדרכנו לטיילת הוא העיר על הישיבה האדישה שלי, המילים האדישות שיוצאות לי מהפה, המראה האדיש שלי ועל ההליכה האדישה שלי. ואת כל מצבור האדישות קישר איכשהו לגרירת הכיסא לפני יומיים. הנהנתי בזמן שדיבר, פעם מתוך הבנה, פעם מתוך שוויון נפש ופעם סתם ללא מודעות למעשיי.
"אני אוהב אותך, אבל אתה חייב לקחת את עצמך בידיים!", בעבע, "גם אימא שלך דואגת לך בדיוק כמוני".
כשחזרתי הביתה, לבדי, כשזרועי הימנית מחבקת לחיקי שתייה מוגזת וכף ידי השמאלית לופתת במפתחות הבית, להוטה ומתרגשת, חזרתי לדבר.