חיה בחלום.

היא חיפשה בעיניה את המכחול שלה, עיניה נחו על ערימת ניירות שנערמה על שולחנה.
היא דפדפה בין הדפים שבהם מצוירים מלאכים, שועלים ושטנים.
דף אחד בלט מעל כל השאר.
היא הרימה את הדף המוכתם, עין נמר בהתה בה, שיניים חדות נחשפו, ודם הכתים את רקע הדף.
היא זכרה את היום שבו ציירה זאת, את החיים הקודמים שלה.
דמעה נפלה והכתימה את הנייר הדקיק.
היא זכרה את הצחוק של הילדים המרושעים, את העלבונות שספגה במשך יותר מ5 שנים.
עוד דמעה נזלה מפניה אל הדף הצחור.
שיניו של הנמר שאגו לעברה, היא נרתעה במהירות.
כאשר מצמצה מספר פעמים, ראתה שזה לא באמת קרה.
"זאת הייתה רק הזיה.." לחשה לעצמה בהקלה.
אבל הציור החל להבהיק, עין הנמר נעשתה בולטת יותר מתמיד,צבע הזהב בעין הנמר החלה לזהור,
היא פערה את עיניה הגדולות.
הדם שהכתים את הרקע, החל להיעלם, לנזול מהדף הבהיר.
היא הביטה אל ידיה, הם נמלאו דם, צלקות התפזרו על כל ידיה הקטנות.
היא צרחה מרוב בהלה, ועזבה את הנייר, הוא התעופף ונח בעדינות רבה על הרצפה.
היא הביטה מטה, שלולית דם נגלתה מתחתיה, והציור צף בה בשלווה, הדם לא הכתים את הנייר.
היא הסתכלה על חדרה באימה, זיכרונות כואבים עלו מעל פני השטח, היא זכרה סכין, ודם על ידיה.
שפעמיים ניסתה להתאבד, אך ללא הצלחה.
היא נזכרה במשהו, היא החלה לזכור דם בכל מקום, את שדה הראייה שלה מטשטש, צרחות מקפיאות.
את החיים עוברים לה מול העיניים, וסכין מגואל בדם.
ידיה החלו לרעוד היא התכופפה להרים את הציור הכואב, אך ידיה החלו להיעלם.
"זה לא יכול להיות!" צעקה והביטה בידיה נעלמות, "זה לא אפשרי!"
היא רצתה לצרוח לעזרה, שמישהו יציל אותה.
דמות הופיעה לפניה.
הוא לבש ברדס שחור קרוע, ופניו לא נגלו לפניה.
יד העשויה עצמות החזיקה חרמש ארוך וגדול.
פחד החל להציף אותה במהירות, גופה החל לרעוד מפחד.
'זה.. זה..' גמגמה בליבה, 'מלאך המוות.'
הוא הרים את הברדס מעליו, גולגולת של שלד נגלתה לפניה.
בידו השנייה החזיק שעון, מחוגיו עשויות מעצמות קטנות, כל תקתוק העביר בה צמרמורת בגבה.
היא הביטה בשעון הישן, לפתע הוא נעצר. בדיוק על המספר 12:00.
תעלות עיניו זהרו באור לבן.
היא צעדה צעד אחד לאחור.
קול חלול בקע מתוך מלאך המוות,
"הזמן שלך נגמר."
עיניה התרוצצו סביב חדרה, בחזרה למלאך המוות.
היא צרחה וניסתה לצאת משם, ללא הצלחה.
מלאך המוות הרים את חרמשו ותקע אותו ברצפת חדרה.
הוא נעלם, והיא נעלמה איתו.
שלולית הדם נשארה שם, דוממת. עין הנמר הפסיקה לזהור.
הבעת פניו של הנמר השתנתה, ניצוץ עצוב נראה בעינו מלאת החיים.

הנערה,
התאבדה ממזמן.
היא חיה בחלום, היא מתה בחלום.