חלב ועוגיות

כל בוקר אני קם, מצחצח שיניים, ומתלבש לעבודה. אני יורד לקומה הראשונה עם תיק העבודה שלי. בטח הייתם מצפים שהמשפט הבא יהיה ״ומכין לי קפה,״ אבל תתפלאו. כל בוקר אני מחמם לעצמי חלב, ואוכל את עוגיות השוקו-צ׳יפס האהובות עליי.
לפני כמה שנים היה מחסור חמור בחלב. התחלתי להשתגע. לא להתנהג כמו.. עצמי. בבקרים הייתי מעוצבן וכעוס על כל מי שעבר לידי, ובלילות.. הייתי לוקח קצת חלב מהשכנים ומשלם להם כדי שייתנו לי חלב. פעם אחת אפילו ניסיתי להתגנב לרפת של הקיבוץ הקרוב.
לפעמים קורה שהשליח שוכח להביא לי את העוגיות שלי. אני לא יוצא אף פעם מהבית לקניות, למעשה אני לא יוצא אף פעם. לקום, שיניים, להתלבש, חלב ועוגיות. וחוזר הביתה כל יום בשמונה בערב רק כדי לעשות למחרת את אותו הדבר. אני חי לבד, בתוך בית לבן עם קירות כחולים מבפנים. אין לי חצר. רק מרפסת. לפעמים אני יושב שם עם החלב והעוגיות שלי. אבל לא הרבה, כי אז אני מתחיל להתחרפן, משום זו חריגה קלה מסדר היום שלי.
כשהשליח שוכח את העוגיות, אני טורק את הדלת בפרצופו ומנסה להתעשת. הוא מניח את השקיות ליד הדלת בשקט ובורח משם כל עוד נפשו בו. כשאני יוצא לעבודה אני בועט את השקיות לתוך הבית ונועל עם מפתח. ושם הן נותרות עד שאני מצליח לצאת מהמסגרת שלי ולפתוח אותן. רוב הדברים כבר רקובים לגמרי. אבל זה לא קורה הרבה, כי השליח כמעט תמיד זוכר להביא לי את הנשנוש האהוב שלי.
אני עובר ברחוב בדרכי למקום עבודתי, שנמצא 2 מטר מהבית. כמה אנשים אומרים לי ״בוקר טוב״, ואני לא עונה להם. אפילו לא מהנהן. אני חייב להגיע לעבודה. חייב. אני עובד כל יום עד שמונה בערך, כמו שאמרתי קודם, חוזר הביתה, וזו השעה השפויה היחידה שלי עד שאני שותה שוב חלב עם עוגיות.
כשאני עובר על פני האנשים בלי להחזיר להם שלום, הם ממלמלים ״איזה חצוף״ או שותקים בפנים זעופים. כשאני חוזר מהעבודה, לעומת זאת, אני מברך כל אחד בלבביות שמפצה על הקרירות שלי מהבוקר.
טוב, אני בטוח ששמתם לב שיש פה משהו מוזר. משהו קורה בין ארוחת הבוקר הקבועה שלי לעבודה. אני מנסה להיגמל מזה. באמת שאני מנסה. אני פשוט לא יכול. אז במה אני עובד, אתם שואלים?

במפעל לייצור אוכל ממכר.