חלום-מציאות-חלום.

בס"ד

הכל מתחיל בנקישה שלי על הדלת, זה בית ענקי. מבט אחרון אל העולם שבחוץ, הכול אדום, עננים של חומצה, סוף העולם כפי שחזו אותו כל הסרטים, כפי שחזו אותו כל הנביאים, אני נכנס.

תחילה נשמע שקט מופתי, ואחר כך מישהו לוחץ על הכפתור המתאים ומחיל שיר של הזמרת הישנה הזו, הג`ינג`ית המתוקה והעדינה משנות האלפיים המוקדמות. אני אהבתי את השירים שלה, היה לה קול שמעביר בך רטט מיוחד, וגם עכשיו יש בי את אותו רטט, עכשיו היא מעבירה בי גל נוסטלגי של חום, כשבחוץ הכול קר.

צעדים ראשונים, אני מרגיש כמו תינוק בתוך רחם ענקי. אני מבחין בתלבושת שלי לפתע, אני לבוש בסחבות צבעוניות, נראה כמו קבצן אך צבעוני כמו פרח. אני קורא אל החלל הענק, והד קולי נשמע בכל מקום, בינתיים אין אף אחד. במרכז הבית ישנו גרם מדרגות ארוך שנדמה שהוא מוביל ישירות אל העננים, לא מחובר אל הבית, לא שייך, מסביב פזורים חדרים, הזמרת ממשיכה לשיר, אני נכנס אל החדר הראשון.

במרכז החדר צומח לו מיקרופון מתוך הרצפה, אני מתיישב ושוקע אל תוך כורסת עור רכה ונעימה, והיא מופיעה, הזמרת הג`ינג`ית במלוא הדרה, היא עוצמת עיניים ומתחילה ספק לשיר, ספק לגנוח אל תוך המיקרופון, בשורה השנייה היא מפסיקה, מרימה את הראש ומביטה בי, היא פותחת את הפה לדבר ושואלת

“are you the love angel?” אותי במבטא אנגלי כבד:

אני צוחק בפנייה, לא שולט בצחוק, היא נעלמת במהירות אל מאחורי ווילון, אני מבחין בה כשהיא מחליפה בגדים, מחליקה החוצה מתוך השמלה השחורה שלה ונכנסת אל תוך בגדים הדורים, בגדי מלכים. היא שמה על ראשה כתר, שיערה האדום אסוף מתחת, היא יפה, אני צוחק. היא יוצאת מאחורי הווילון, סוגרת את הכפתור האחרון בחולצתה, אני מעניק לה שרביט מזהב ונשיקה מוכספת, מתקרב אליה ולוחש לה באוזן: "אני נראה לך כמו קופידון?" ואז כוח מסתורי דוחף אותי אל מחוץ לחדר, ושב אני בטרקלין הרחב והמרכזי, שוב לבד. הכול שקט, אני שומע את עצמי נושם, נעליי נוקשות על רצפת העץ. אני מוצא את עצמי מתלבט לאיזה חדר עליי להיכנס, קשה לי להחליט. ואז אני שומע שריקה, תחילה שריקה חלשה ואז ללא הכנה מוקדמת הוא קופץ מולי! לבוש בחליפה לבנה ומגבעת שחורה ועגולה על ראשו. הוא מחייך ואומר: "נעים מאוד, לואיס קרול לשירותך!" אני מביט בו מופתע ואומר: "לואיס קרול? אתה הסופר לואיס קרול?" הוא מנפח את חזהו בגאווה ואומר: "כן, זה אני ולא אחר! ואני כתבתי את הספר…" הוא מסמן לי להשלים את המשפט, אני אומר: "את הספר…" הוא ממשיך: "נכון, ספר מפורסם שקוראים לו…", אני מסמיק במבוכה ואומר: "20000 מיל מתחת למים?" הוא מעיף את מגבעתו על הרצפה ודורך עליה תוך שהוא צועק: "אליסה! אליסה בארץ הפלאות!!! את 20000 מיל מתחת למים כתב הצרפתי המטומטם, אני מתפלא עליך ילד, חשבתי שהידע הספרותי שלך רחב יותר!" אני מגיש לו את ידי ואומר: "לפחות ידעתי שאתה סופר, לא?" הוא לוחץ את ידי בצחוק ואומר: "ילד, ילד, אני סולח לך! עכשיו ניגש לעניין! אני כאן כדי לעזור לך, אתה מתלבט לאיזה חדר להיכנס ואני יודע את התשובה", אני מקשה עליו: "למה רק אתה יודע את התשובה?" הוא שוב מנפח את חזהו בגאווה ואני מרגיש לפתע דקירה קטנה בכיס חולצתי, אני בודק ומגלה סיכה קטנה. אולי אם אני רק אדקור אותו פעם אחת! את הסופר הגאוותן הזה… הוא מכריז: "אני כתבתי את הספר ואליסה שלי עמדה בדיוק באותו מצב כמוך!". "טוב, אני מוכן לשמוע", אמרתי והתיישבתי, שוקע שנית לתוך כורסת עור רכה ונעימה, אך הפעם צבעה היה שונה. הוא התיישב גם כן, אך על סוס נדנדה והחל בדהירה דמיונית כמו ילד בן חמש. הוא לקח נשימה ארוכה והחל להסביר: "ובכן, כמו ששמת לב אתה בתוך חלום, או שאתה בתוך מציאות. או שאתה לא בתוך זה ולא בתוך זה! בכל אופן המצב הוא כזה, אתה נמצא מול ארבעה חדרים, לאחד כבר נכנסת ואני בטוח שפגשת את הזמרת המטורללת, נכון?" הנהנתי והוא המשיך: "אז נשארו לך שלושה חדרים, כמו שלוש משאלות, כמו שלוש אחיות, כמו שלוש מדרגות, כמו שלוש אצבעות…" לפתע הופיע מהאוויר ארנב גדול שאחז בלואיס קרול, הביט בו בפניו וצעק: "אני מאחר! אני מאחר! אז תפסיק כבר לדבר!!!", והארנב נעלם. לואיס קרול הסופר נרגע ואמר: "לסיכום ילד, מאחורי כל דלת מסתתר חלק ממך, אתה רק צריך לבחור ולסדר את החלקים לפי סדר העדיפויות שלך, ועכשיו אם תסלח לי יש לאליסה מסיבת אירוסין, אני חייב ללכת". הוא הסתובב והתחיל ללכת, מתחת לרגליו הופיע שביל שהוביל לשום מקום, קראתי אחריו: "עם מי היא מתחתנת?" והוא סובב את ראשו אליי וצעק: "עם האמפטי דאמפטי, איזו התרגשות!!!" והוא נעלם. החלה להישמע מוסיקה ולמרבה האירוניה הייתה זו להקת הדלתות ששרה את השיר "מלכת הדרך המהירה".

מזווית העין הבחנתי בסולן הלהקה מתנה אהבים עם אינדיאנית דקת גזרה בעלת עיניים חתוליות וחודרות. ואז שלחתי את ידי ופתחתי את הדלת הימנית, נכנסתי אל תוך החדר, מרגיש הקלה מוזרה, על הקיר הבחנתי בידיעה מהעתון, הידיעה דיווחה על מוות של אמנית גדולה בדירת הפאר שלה במנהאטן, מנת יתר. החדר היה צבוע לבן ונראה חדר רגיל לחלוטין, חוץ מאותה ידיעה מהעתון כל הקירות היו ריקים. הדלתות המשיכו לשיר כל הזמן, הסתובבתי בחדר, רגליי שוקעות אל תוך הרצפה שנדמה והפכה לסירוגין לנוזלית ולמוצקה.