חלום נעים.

אני בולעת את רוקי לאט, לאט. מסתכלת סביב בדאגה.
שקט מלחיץ. מישהו שם? לא. מישהו עונה לצעקותיי? לא.
העיניים אדומות מדמעות, והן עדיין יורדות.
הדממה מפירה את השקט, השקט מפיר את הדממה.
אני מרגישה חניקה, שעוטפת את צווארי.
שלא נותנת לי לנשום את אוויר החדר.
אני מרגישה מאוימות. אני רצה.

רצה ורצה.
רצה בלי סוף, עד שהעולם יגמר.
זיעה שוטפת את פניי, בטני עייפה מריצה.
רגליי כושלות ואני נופלת. אני נשארת שכובה על האדמה,
ושומעת את כל הצחקוקים מסביב. אני מכסה את פניי באימה,
רק רוצה שזה ייגמר.
אף אחד לא יודע שאני בוכה, אף אחד לא מודע.
אף אחד לא יודע שאני עצובה, אף אחד לא מודע.
אני מרגישה בסוף העולם, תנועה אחת ואני עולה לשמיים.
זה לא נגמר. עדיין לא.
אני קמה מהנפילה וממשיכה לרוץ, אני רואה את כל מה שהעולם מציע.
הוא רק מחכה בשבילי. מחכה שאגלה אותו. את קסמיו, ואת יתרונו.
אני לא מוותרת, לא.
להמשיך לרוץ, לא משנה כמה כואבת הבטן, לא משנה כמה הרגליים עייפות.
לא משנה כמה זיעה שוטפת את פניי, כמה החום מוציא אותי מפרופורציות.

אחרי רצים, עוד ועוד. ביחד איתי את התקווה מגלים.
אני כבר מרגישה שמחה, אני מרגישה קרובה.
זה במרחק נגיעה, אני כל כך קרובה.
אך שוב רגליי כשלו, ונפלתי.
מילימטר מזה ונפלתי. הדבר היה כל כך קרוב,
במרחק של יד.

"לא, זה לא הופר!" אני צורחת.
אף אחד לא עונה. שוב דממה הציפה את המקום.
ואני רק חושבת.
חלום נעים.