חסר שם

קרול התקדם בפסיעות חרישיות אל טרפו המזדמן.
הוא שהה ביער סבוך ואפלולי, אך בעזרת עיניו בעלות הראייה המושלמת, יכול היה להבחין בעופר הקטן והמשוטט ממרחק קילומטרים; או מנגד, הוא יכול היה להריח את ניחוח הבשר והדם שנדף למרחקים מהעופר הקליל.
הוא אץ על כפות רגליו בעלות הריפוד שריכך כל צליל, ופרוותו בדמות הזאב השחורה, שהשתלבה פלאים עם ליל הקיץ החמים, הייתה פרועה ומלוכלכת. ימים שלא הגיע מזון לפיו, בטח לבטח שלא טרי, חי כל כך, רך, מזמין, מעורר חושים..
הוא מיהר כפליים, ואז, כשחש בריח מקרוב, האט ריצתו לכדי הליכה איטית ומייגעת. עכשיו התמקם כך ששיח מסתיר אותו מהעופר המפשפש בעשב, ללא ניע, עוצר נשימתו וכל שריריו דרוכים ומוכנים לזינוק. ציפורניו נשלפו בחדות, וניביו התארכו כשהתכונן. אוזניו עמדו זקופות על ראשו, מאזינות לרחשים אף הקלים ביותר. ואז הרגיש שזה הרגע הנכון, וזינק מבעד למסך העלים שהסווה אותו עד כה. העופר המסכן והמבוהל לא הספיק להגיב ולו בהסטת רגלו לאחור, וכבר קרול נחת עליו, והעופר השתטח על הקרקע העשבית, וטיפות דם בצבצו מהמקומות בהם ננעצו טפריו של איש-הזאב. העופר השמיע קול חנוק, אך קרול, במלוא האכזריות, העמיק את טפריו החדים והנוצצים בבשרו של הצעיר. הוא נהנה לראות אותם מתים בכאב רב, אך הפעם לא נותר בו קמצוץ של סבלנות, ולכן שלף את ציפורני אחת מכפות רגליו, ובעזרתן שיסף בקול קריעה את גרונו של העופר. ראשו של העופר התגלגל הצידה, שוטט דם, בהבעה של תדהמה ומורא. העשב התמלא בדם אדום, שנראה כמעט שחור בלילה. הזאב החל לטרוף; הוא קילף וקרע מעל הבשר של העופר המת את העור והפרווה, אכל כל חלק עסיסי ופורה, וכשלבסוף נותרו העצמות והוא סעד את לבו, הוא לחץ את רגליו על אחת העצמות וריסק אותה בקול פצפוץ. כך עשה לשלדו של העופר, נהנה מכל רגע.
אחר כך ברח משם, מלקק את שפתיו, אל העיר ההומה אדם שם חזר לצורתו הנורמלית.