טיול במסדרון של אורי
פחד-כאב-פחד-כאב-פחד-כאב-פחד-כאב-פחד-כאב-פחד-כאב—פחד-כאב-פחד-כאב-פחד-
העולם של אורי שנהר היה כעט סבוך, מסורבל, כבד, חשוך, מפחיד, תוקפני, וכואב.
אורי היה כלוא במילכוד.- הוא זחל בקצב מונוטוני, על מרצפות קרות ומחוספסות, במסדרון צר וארוך, שכאילו שוחזר במדויק לפי מרטף עינויים מימיי הביניים. על הקיר, במרווחים קבועים להחריד של 8 מטר, היו קבועים פמוטי ברזל, ובהם נרות אינסופיים. מלבד זאת,- היה המסדרון חשוך לחלוטין. ולכן אורי השתדל כל-כך, לזחול מהר ככל האפשר בין נקודות האור המרוחקות.
והינה המילכוד האיום.- בכל פעם שאורי הגיע אל נקודת אור, וביקש להשאר בה כמקלט מפני החושך, החלה השעווה להנמס ולנזול בקצב הולך וגובר, עד שהיא הציפה את הרצפה, וצרבה את עורו עד זוב דם.
וכך היה עליו להמשיך ולנדוד דרך חשכה נוספת, אל אור נוסף, שגם הוא עתיד לאכזב ולהכאיב.
הקורא הסקרן וודאי ישאל את את עצמו,- מדוע אורי זוחל?… וובכן,- זה לא בגלל שהוא כבול. נהפוכו.- כפות ידיו ורגליו של אורי חופשיות לחלוטין. חופשיות כל- כך למעשה, עד שהוא איבד את שליטתו עלייהן, וכעט,- קצות גפיו חוגגות את שיחרורן, ומפרפרות באקסטזה כמו דגים ששוחררו מנטל המים סביבם.
על רגליים כו חופשיות, אי אפשר לעמוד. ולכן אורי זוחל.- מושך את עצמו עם סנטרו ומרפקיו. עובר פעם בשלולית השעווה המוארת אך שורפת, ופעם בחושך הקריר אך נטול התחושה. מיבב מכאב ומפחד לסירוגין.
כך זחל לו אורי במסדרון זה, שעוצב כלברניט רישעי, לאורך זמן שנראה כאינסופי, עד שאמונתו התייבשה תחת חומה של המציאות, וההתקווה שאולי הנר הבא לא ימס ויכאיב,- התפוגגה.
אמונה מיובשת זוף שבה לפטע ונתעוררה מעט, כאשר אורי ראה שהנר הבא, אינו צמוד לקיר המסדרון הצר, אלה ניצב במרכזו של מעיין חלל דמוי חדר.
האמונה הוסיפה והתחזקה, ואורי כבר היה נרגש כולו, כשהוא הבחין בעובדה שהנר הבא אינו נר כלל, אלה ילדה קטנה לבושה שמלה לבנה, שיושבת במרכז החלל על נדנדה, והאור בוקע מראש ומתלתליה הצהובים, שנחו על קטפיה הקטנות והעדינות.
במרץ מחודש, שנבע מתקווה מחודשת, הפגיש אורי שוב ושוב את סנטרו ומרפקיו המדממים עם הרצפה הקרה, עד שיצא מהחושך, ונכנס אל תחום האור שבקע מאותה הילדה הפלאית.
שם הוא יכל לשמוע ולהתענג על שיר ישן נושן שהיא שרה בקול חרישי והרמוני. הילדה ישבה עם גבה אל אורי, ונראה שהיא כלל לא הבחינה בו. אורי התקרב, והשתדל לא להפריע לשירתה הענווה עם נקישותיו הקשות.
חיוך דק שמזמן לא היה בשימוש, שב ועלה על פניו של אורי. הוא שכב כך בשקט לרגליה של הילדה, וחשב לעצמו, שהייתה זו טעות להפסיק ולהאמין באור ללא כאב. ההקלה היתה כו גדולה, עד שנדמה שאפילו כפות ידיו ורגליו החלו להרגע במקצת. "עכשיו" חשב אורי, "אני לא יאלץ יותר לברוח מהכאב אל הפחד ומן הפחד אל הכאב. באורה של ילדה יפיפייה זו, אוכל לחיות לנצח בלי היסורים האלה…
אך כמה נחרד ונרעד אורי, כשהילדה סיימה לשיר, והפנתה את ראשה אליו: בליווי פני מלאך רכות, וחיוך קטן מלא תום, היא חשפה פתיל שהיה קבוע במצחה. וכשפגשו עינייה הצחות בעיניו הפצועות של אורי,- החל הפתיל לבעור, ולהשרף בקצב הולך וגובר…
הסיוט נמשך
והילדה נמסה
ואורי צורח,- ושוב בורח
גורר עצמו הלאה, אל החושך הבא.
כאב-פחד-כאב-פחד-כאב-פחד-כאב-פחד-כאב-פחד-כאב-פחד-כאב-פחד-כאב-פחד-כאב-
תגובות (0)