טיק טק

טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק.
השעון מתקתק לו, לא אכפת לו אם אני חי, לא אכפת לו איפה אני, לא אכפת לו מכלום. הוא ימשיך לתקתק, הזמן ימשיך לעבור.
טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק.
אני שר בקול רם.
"טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק."
זה מצחיק.
"טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק."
אני כל כך עסוק בכל הדברים הטיפשיים שלי, זה לא משנה כלום. זה לא משנה אם הידיים שלי קשורות, אם אני לא מסוגל לחשוב חצי מהזמן בגלל התרופות שמערפלות את המוח שלי. השעון ימשיך לתקתק, הזמן ימשיך להתקדם.
"הכל בסדר, סאם?" אחות שואלת בטיפשות מבורכת. אני לא עונה. התקתוקים של השעון הרבה יותר מעניינים ממנה. "סאם? סאם!" היא קוראת. משעמם, משמים, תקליט שבור.
"סמואל, אתה שומע אותי?"
"אל תקראי לו סמואל, זונה טיפשה." אני לא מתקשה לזהות את קולו של כריסטיאן נאש שנחלץ לעזרתי. "כריס! אני חושבת שדיברנו על שמות גנאי!"
"חתיכת יצור מטומטם! את לא מסוגלת להגיד שם אחת נכון?! אני כריסטיאן! הוא סאם! באמת כל כך קשה לזכור את זה?!"
טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק.
"מר נאש! אני מבקשת ממך להירגע מיד!"
אני לא מוצא סיבה להביט בהם, התרחיש מוכר לי. משעמם, צפוי, חוזר על עצמו. כמו שעון שהתקלקל.
"אני לא ארגע עד שתגידי לי שהבנת! זונה מזדיינת אחת!"
מעניין אם שעון שהתקלקל עושה טק, טיק. טק, טיק. טק, טיק.
אני מפסיק להקשיב לויכוח של כריסטיאן והאחות, שכמובן נגמר בזה שהוא מקבל זריקה. כריסטיאן תמיד מקבל זריקות.
"שלום לך, מקהאמפרי." הוא לוחש באוזן שלי, הנשימה החמה והלחה שלו מעבירה בי צמרמורת. "יש לך שם כל-כך מסובך, סאם. מקהאמפרי, מקהאמפרי, מקהאמפרי."
הוא מתיישב על הכורסא מולי, ממש מתחת לשעון. השיער הבלונדיני שלו פרוע, והפנים שלו אדומות מהצרחות שהוא לא מסוגל לזכור שצרח.
"אבל סאם זה כל כך קצר…"
הוא משנה את תנוחת הישיבה שלו, כשהרגליים למעלה, וראשו מדלדל מעבר לקצה הכורסא המרופטת והחומה כמו שהרגליים שלו אמורות לעשות בתנוחת ישיבה נורמלית.
"כריסטיאן, זה ארוך. ארוך ויפה… מה ארוך יותר? מקהאמפרי או כריסטיאן? מקהאמפרי זה…" הוא סופר. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, ו…
"מה בא אחרי ארבע?"
עצם העובדה שהוא מסוגל לספור על ארבע מבטיחה לי שהזריקה שהם נתנו לו עוד לא השפיעה לגמרי.
"אוי, מקהאמפרי… אתה כל כך חכם… כל כך הרבה יותר… יותר… כל כך… אתה…" המילים מתחילות להתבלבל בפה שלו. "ח… חכ… ח… כם…"
הוא ממצמץ כמה פעמים ואז פשוט בוהה.
"כ… כ… ט… א… כרי…" הוא ממלמל. "א'… ט'… כ'…"
הוא מנסה להיזכר איך קוראים לו, עד שלבסוף הוא פשוט משתתק, כשראשו עדיין תלוי מטה. הוא נושם ובוהה, מידי פעם הברה אקראית נפלטת מפיו.
טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק.
לשעון לא אכפת שכריסטיאן מסומם.
טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק.
השעון לא מהרהר במוח המהיר של כריסטיאן נאש, שהתרופות הופכות לאט-לאט לאותו ג'לי דוחה שמגישים בארוחת צהריים.
טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק.
לשעון לא משנה שהמוח המהיר של כריסטיאן הוא מה ששיגע אותו מלכתחילה, לא אכפת לו איפה הוא תלוי, לא אכפת לו אם הוא מתקתק מעל האח בבית של ההורים העשירים להפליא והקרים להחריד של חברי הטוב ביותר, או מעל כורסא מרופטת בחדר שעשועים של בית משוגעים.
"כריס כריס כריס…" איימי אומרת. "הו כריסטיאן, מתי תלמד?"
היא מעבירה את ידיה מול עיניו, הוא לא מגיב. היא נושקת ללחיו, הוא לא מגיב. היא מנשקת את השפתיים שלו נשיקה ארוכה, אבל הוא לא מגיב.
"אתה אבוד, כריסטיאן. אבל מצד שני, כולנו אבודים. כולנו משוגעים. אתה פשוט תמות לפנינו, כריסטיאן. אתה תגאל לפנינו מהחיים האפורים האלו של כלום מלבד סיוטים נטולי צבע."
היא נושקת לשפתיו ההפוכות בשנית.
"מצד שני, כריסטיאן. הסיוטים שלך באים בכתום וסגול וירוק. הם מפחידים יותר ככה? הו, כריסטיאן שלי? אבל אתה לא שלי, נכון? אתה בלתי ניתן לאילוף, אתה מוסטנג פראי שהם כלאו באורווה משעממת, נכון סאם?" היא פונה אלי, עיניה ירוקות. "אני ואתה רק סוסי פוני, כריסטיאן הפך היום לאחד מהמסוממים-תמידית."
היא מנשקת אותו שוב. "אתה מנבל את הפה שלך יותר מידי, כריס. ניבלת, זאת אומרת. לפני שהפכת ליצור חסר מחשבה או בינה. אתה לא תתעורר יותר, כריס. אתה לא תחשוב יותר לעולם. הם יסממו אותך כל כך הרבה שאתה לא תעשה כלום חוץ מלמצמץ ולנשום."
כאילו לפי סימן, הוא ממצמץ. איימי צוחקת ומתיישבת על הכיסא השלישי מתוך ארבעה שיושבים סביב שולחן הקפה הנמוך.
"אני מקווה בשבילך שיתנו לך יותר מידי חומר, כריסטיאן. נחגוג את ההחילצות שלך מהגיהנום הזה לגהינום השני, אבל לפחות שם פחות משעמם. ניפגש שם, בסדר?"
איימי נאנחת ונשענת אחורה בכיסא העץ שלה השיער שלה אדום בוער.
טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק.
לשעון לא אכפת שאיימי מנשקת את כריסטיאן למרות שהוא לא אוהב אותה והיא לא אותו.
טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק.
לשעון לא אכפת שהשניים האלה דומים רק כאן. בכל מקום אחר כריסטיאן היה רגוע, אבל כאן הוא כועס. כועס על הכל.
טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק.
השעון לא יודע שהסיבה שכריסטיאן השתגע היא שפשוט אין דברים בעולם הזה שמספיק קשים ומספיק מאתגרים אינטליקטואלית בשביל להרוות את הגאונות שלו, וגם לא אכפת לו.
טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק.
הזמן ממשיך לזרום, וחמש שעות עוברות. איימי צופה בתוכנית טלוויזיה ישנה, וכריסטיאן מתחיל להגיב.
"חם לי…" הוא נאנח. "כל כך, כל כך, חם לי."
קר בחדר המשחקים, תמיד קר בו. אבל לכריסטיאן תמיד חם.
"בבקשה ממך, מקהאמפרי. תדבר, תגיד משהו. כל דבר. כל דבר שהוא לא טיק טק."
טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק.
"לפעמים אני תוהה, אם אתה שומע אותנו בכלל. אולי אתה חירש? אולי אתה חושב שכולנו מין יצורים מוזרים שמקרקרים סביבך כל הזמן? אולי אתה מסתכל במראה ולא יודע מה אתה רואה שם? אתה יודע מה אתה רואה במראה? אתה יודע איך קוראים לך בכלל? או שאני מסתובב כאן ומרביץ לאנשים שקוראים לך סמואל בלי סיבה? אתה יודע למה אתה כאן? אתה יודע ממתי אתה כאן? אף אחד לא מוכן לספר, מקהאמפרי. כל מה שאמרו לי עליך כשהגעתי הוא שקוראים לך סמאול מקהאמפרי ואתה לא אוהב לדבר. אמרת אי פעם משהו שהוא לא טיק טק? יש משהו שמעניין אותך חוץ מהשעון?"
"טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק." אני אומר. כריסטיאן לא מבין, השעון הוא כל מה שחשוב.
"בבקשה, תגיד כל דבר שהוא לא טיק טק. כל דבר. אני רוצה לדעת אם אתה מבטא את הר' מוזר, אני רוצה לשמוע אותך מדבר. אני אעשה הכל בשביל שתגיד משהו."
טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק.
לשעון לא אכפת שאני מדבר.
כריסטיאן מתיישב עם הראש למעלה, קם, ונעמד מולי.
"בפעם האלפיים מתאיים חמישים ושמונה, תדבר. אתה, יודע, איך, קוראים, לי? אתה יודע מי אני? אתה מבין משהו ממה שאני אומר לך? הא?! אתה מפגר או מה?! תענה לי?! אתה יודע מה השם שלי?!"
"טיק, טק." אני לוחש. הוא מצמיד את המצח שלו לשלי.
"אם אתה יודע מה השם שלי, תגיד אותו עכשיו. תגיד אותו! אפילו שהוא ארוך!"
"טיק, טק. טיק, טק. טיק-"
אני נקטע כשהוא נותן לי סתירה, הגוף הרזה שלי מושלך לאדמה, והעיניים החומות שלי מביטות בעיניו הכחולות-להחריד של כריסטיאן בעוד שהוא רוחן מעלי.
"טק." אני משלים. הוא צורח ומטפס על הכורסא. לוקח את השעון מהקיר.
אוי לא, אוי לא, אוי לא.
והוא משליך את השעון על הרצפה בכל הכוח, מכה אותו באגרופיו, שובר את הזכוכית. המטפלים באים לעצור אותו, אבל לא לפני שהמחוגים מפסיקים לזוז.
טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק.
לשעון לא אכפת שאני צריך אותו.
טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק.
לשעון לא אכפת שהעולם צריך אותו.
טיק, טק. טיק, טק. טיק, טק.
לשעון אכפת רק שכריסטיאן שבר אותו.
אבל אכפת לו. הוא ניתן להשפעה. כריסטיאן הכריח את השעון לראות אותו. הוא הכריח את היקום להכיר בקיומו.
כריסטיאן עשה את הבלתי יאומן, הוא הביס את הזמן. הוא הביס את היקום. אבל כריסטיאן לא כזה מדהים, מה שחייב להגיד שהשעון פשוט לא כזה חזק.
אני מביט בשעון השבור, הוא רק ערימה של ברגים.
"כריסטיאן." אני אומר בקול. "כריסטיאן וויליאם נאש."