Lucy Koren
טוב אז היי לכם. פעם ראשונה שאני כותבת סיפור קצר, וזה ממש מוזר לי, אני חייבת להודות חחחח.
את ההשראה לסיפור קיבלתי מ-elin412 שכתבה סיפור קצר בשם lost in the echo, ונתנה איתו שיר. מהשיר הזה יצא הסיפור חחחח
מקווה שתהנו ממנו.

טירת זכוכית

Lucy Koren 15/12/2012 1030 צפיות 8 תגובות
טוב אז היי לכם. פעם ראשונה שאני כותבת סיפור קצר, וזה ממש מוזר לי, אני חייבת להודות חחחח.
את ההשראה לסיפור קיבלתי מ-elin412 שכתבה סיפור קצר בשם lost in the echo, ונתנה איתו שיר. מהשיר הזה יצא הסיפור חחחח
מקווה שתהנו ממנו.

"מרגיש תקוע. מרגיש שאין עוד לאן ללכת, לאן להתקדם. הקירות סוגרים עלי, ואין לי לאן לברוח." אני אומר בשקט ונאנח.
"אני רואה את כולם מתקדמים קדימה. החיוכים על פרצופם פוצעים את נשמתי המייחלת לחופש. גם אני רוצה כמוהם לחיות. גם אני רוצה כמותם לצחוק וליהנות." דמעות כבר מבצבצות על עיניי האפורות. ריסיי כבר רטובים. הכאב המר בגרון כבר תקוע שם כמה דקות, מחכה לפרוץ החוצה בתור צעקת יגון, או בכי תמרורים, או כל דבר שישחרר את העצבות שתקועה בריאותי כבר יותר מדי זמן.
"ולמה אתה חושב שאינך יכול ליהנות ככה? כמותם?" שאלה.
"כי אני תקוע בתוך טירת זכוכית." אני אומר בהחלטיות ומרים את פני אליה.
"טירת זכוכית?" היא שואלת המומה.
"כן, ככה אני רואה את עצמי בחלומות." אני אומר שוב.
"ספר לי על ה.. חלומות האלה." היא אומרת.
"בחלומות אני נמצא בתוך טירה עשויה זכוכית. הקירות מזכוכית, הכיסאות מזכוכית, השולחנות, המדפים, הכלים, המיטות. הכל מזכוכית. הכל שקוף. בחלומות כולם יכולים לראות אותי. כל מי שנמצא מחוץ לטירה יכול להסתכל פנימה. ואני מבפנים יכול לראות את כולם, אבל אני לא יכול לגעת באף אחד. אני לא יכול להתקרב לאף אחד, ואף אחד לא שומע אותי. אני לא יכול לצאת, והם לא יכולים להיכנס.." אני אומר, והדמעות כבר זולגות על לחיי.
"ואין דלת?" היא שאלה.
"יש דלת, אבל אין לי את המפתח."
"ואיך החלום נפתר?"
"הוא לא נפתר. הוא נשאר אותו הדבר."
"ולא עשית עם זה כלום?"
"ניסיתי, אבל אני מרגיש כאילו לא רוצים שאפתור את זה. לא רוצים שאצא. תמיד אני מתעורר באותו השלב." אני אומר בתסכול ומשפיל שוב את פניי.
דפיקה בדלת גורמת לי להתעורר מחולשתי. אני מנגב את פני בידיי, ומסתכל במראה הקטנה הממוקמת על השולחן. אין סימן לדמעות.
"יבוא?" היא אומרת ומביטה בשעון.
הדלת נפתחת. "הגיע הזמן ללכת." אומר האיש בדלת ויוצא.
אני קם, מביט בה והולך אחריו. חוזר לטירת הזכוכית שלי. לכלא שלי. למקום שלו אני צריך לקרוא בית.


תגובות (8)

וואוו
ככה אני מרגישה כל פעם שאני ליד המשפחה שלי
יש לי תמיד הרגשה שלא יתנו לי לצאת מהחיים המגעילים שלי גם אם אני אגיע לגיל 18!
זה פאקינג עוד 10 חודשים!!
אבל אבל
מה אם גם לי יש טירת זכוכית?

15/12/2012 11:34

לי יש עוד 5 שנים לגיל 18 וההורים שלי מורישים לי בית :)
אחד שלנו והשני בשכירות אז זה שבשכירות יהיה שלי , ייאי….
יש לי גם סוג של טירת זכוכית שבה אני אשמה בהכול כולל הכול..(מה עשיתי ?)

15/12/2012 11:39

אוקי אמממ כיף לך
אם אני וחבר שלי נהיה ביחד עד אז
אני אעבור לגור איתו בדירה משותפת ^^

15/12/2012 11:42

ממש אהבתי את הסיפור! תמשיכי לכתוב סיפורים, בבקשה! את נעלמת לך, את יודעת?

15/12/2012 12:33

שמחה שנהניתם מזה. ואור.. אני לא נעלמת! אני לא רואה שאתה מחובר!!!!!
התגעגעתי כבר!

16/12/2012 02:06

וואו, אהבתי!
כתבת את זה מדהים ואהבתי את הרעיון, להביא את האדם למצב בו הוא "כלוא" בטירת זכוכית, בלי יכולת לצאת, בלי דרך לפתור את זה…
מדהים, את חייבת לכתוב עוד! =)

16/12/2012 02:15

יש לך כתיבה מדהימה.תמשיכי לכתוב:)

16/12/2012 02:17

תודה נעמי ואופיר! יש לי רעיון קטן לסיפור קצר אחר חחחח נראה אם אני אצליח להעלות אותו היום P:

16/12/2012 02:25
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך